Posted @ 11:51 PM by Moshe

USA striker Charlie Davies injured in car accident - Global

ESPN

 - 37 minutes ago

By Soccernet staff United States forward Charlie Davies was injured in a deadly single-car accident in Virginia early on Tuesday. ...

 Posted @ 12:26 AM by Moshe

 Posted @ 12:36 AM by Moshe

 Posted @ 12:28 AM by Moshe

 Posted @ 12:20 AM by Moshe

Flocker
זה ניסיון מספר אחד להשתמש בפלוקר.

מקווה לטוב.

 Posted @ 10:08 PM by Moshe

איך לעשות את המיליון הראשון
קשה לך בעבודה? נמאס מחוסר הוודאות? לא ברור איך תיקנו דירה? רוצים בטחון כלכלי?
יאללה זה הזמן לעשות מיליון.

בואו נעשה מיליון , בואו נפוצץ את החשבון,
בואו נהיה עשירים עם חיוך ודירה עם סלון כמו לובי של בית מלון.

בואו נקום מחר בבוקר ונתפור את העסקה,
נקנה בזול נמכור ביוקר, נרוויח אלף דולר בשעה מיליון בדקה.

ואז
נקפוץ לסוכנות TOYOTA ונקנה אחלה ג'יפ 4X4 עם מנוע בנזין,גיר אוטומט וגג נפתח מופעל בשלט.

נקפוץ ל ניו-יורק נקנה חליפה,
נקנה לאישה טבעת יהלום 4 קאראט מחנות של H.Stern בשדה התעופה,
נחזור הבית לרמת גן הישנה, נתעורר מהחלום,
ננשק את האישה נחבק את הילדים , נצחצח שיניים , נשטוף פנים ונצא לעוד יום עבודה.

 Posted @ 10:15 PM by Moshe

האגרטל

נכון שעם קצת דימיון,
אפשר לראות שמדובר באגרטל עם חרצית.

 Posted @ 10:08 PM by Moshe

הרכבת
לא משנה כמה אתה מהיר מתישהוא תתעייף,
ואז היא תדרוס אותך.

אז אולי במקום לברוח מהקידמה בוא תעלה אל הקרון.

הכנו לך -
כסא מרופד עם חיישנים גיאומורפלוגיים שיעסו לך את הגב.

נקודת הוט ספוט, לחבר את הלבטופ שלך.

אם תרצה אז נוכל לחבר אותך לרשת ב- וויפיי 1.2 ג'יגה.

מסביב נקרין קליפים של מטב על מסכי פלסמה תלת מימדיים,
בנויים בטכנולוגיה חדשה שרק לפני שבוע יצאה לחנויות הווירטואליות.

במהלך הנסיעה תוכל לקבל שיחות לסלולרי הנייד דור שלישי באמצעות אוזניית בלוטוס סופרסוניק.

ולסיום כדי לשמור על הבריאות, חיידקים מתוכנתים,
ננו-טכנולוגיים יכנסו אליך לגוף ויעשו לך סדר בבלגן.

והכל רק כדי שתרגיש טוב.

 Posted @ 4:49 PM by Moshe

פרפר כחול

"אי אפשר ללכוד פרפר כחול"
אמר לי פעם אינדיאני זקן וחכם בג'ונגל של אקוודור.
למה? שאלתי.

כי אם תתפוס אותו, הוא כבר לא יהיה פרפר כחול,
אלא פרפר כחול שבוי.

הפרפר הכחול הוא היפה בפרפרי היער,
הוא יבוא אליך כשירצה.

פעם אחת הלכה נערה יפהפיה לרחוץ באגם,
הייתה זו שעת צהריים חמימה,
בדיוק כשסיימה לקרוא את הפרק הראשון של הספר,
נרדמה לקול פכפוכי המים וציוצי הצפרים.

כשהתעוררה מצאה עצמה מוקפת בפרפרים כחולים.

 Posted @ 10:16 PM by Moshe

פרספקטיבה מצדק

ממרחקים אתה לא יותר מאשר גרגר קטן,
שהוא בעצם מרכיב חסר משמעות בפלנטה רחוקה,
שהיא חלק מיזערי ממערכת של איזה כוכב,
כוכב אחד מיתוך אינסוף.

מקרוב אתה ענק!
יש אנשים שאוהבים אותך,
יש כאלה שתלויים בך,
יש מי שעינייהם נשואות אליך
ויש אחת שבשבילה אתה כל היקום.

 Posted @ 10:59 PM by Moshe

רומטיקה של איזדרכת

פעם חשבתי שעץ זה צומח,
היום אני יודע שעץ גם פורח,
עץ מצל ומניב פרי.

פעם חשבתי שיהודי זה טוב וערבי זה לא,
היום אני יודע שיש גם יהודי שלא.

 Posted @ 11:59 PM by Moshe

רגע ליפני

אי שם בחולות ניצנים,
שכב לו פרח אחד על החול הצהוב,
הביט אל הים והצית מגולגלת.

אי שם בחוף ניצנים פרח אחד
עם עלי כותרת סגולים
חשב לעצמו -
איזה מזל שיש עוד מקום שבו אפשר להיות לבד,
לעשות מה שבא לך
"ולא לשמוע את כל הבילבולי מוח על ה"היתנתקות.

(ניתן להשיג את הציורים שלי בצבעים אקריליים על בד קנבס- הכל מקורי)

 Posted @ 12:36 AM by Moshe

הבלדה לורד האדומה

אני ציירתי - מילה שלי.

 Posted @ 11:51 PM by Moshe

כמו שושנים בנהר

אין יותר שושנים בנהר
זה לא שאין יותר נהר,
או שבנו סכר גדול והזרם נעצר,
זה לא שבאו ילדים וקטפו את השושנים,
או שהגיעו זוחלים ואכלו את כל הגבעולים.

אין יותר שושנים בנהר,
פשוט נגמר,
היתה ילדה קטנה שבעצם הייתה שובבה גדולה,
והיא הפכה לאישה ונולדו לה ילדים,
אחר כך נולדו הנכדים וגם אני נולדתי,
וכשהייתי שואל אותה - "סבתא איך המרגש?"
היא הייתה עונה כמו שושנים בנהר
או בשפתה הצבעונית - "זיי א-זהר על נהר".

בימים קשים כשהייתה חולה היו השושנים במקומות אחרים פחות נעימים מהנהר,
אבל עכשיו אין יותר שושנים,
ואין יותר נהר,
והילדה איננה,
וגם סבתא נפטרה,
רק נשארנו אנחנו,
עם זכרון חזק בלב,
וכמה שהמוות בסוף החיים הוא דבר צפוי,
בכל זאת זה כואב.

 Posted @ 11:16 PM by Moshe

מה איכפת לי?

מה איכפת לי?
מה איכפת?
שהכלכלה מתרסקת והאבטלה נוסקת.

מה איכפת לי? לי! מה זה איכפת?
שיש אנשים שאין להם פת?
שיש משפחות שלא אוכלות בשר בשבת?

אבל לי? לי! מה זה משנה?
אני חי על גבעה, חייל עלי שומר,
אני כובש את הארץ אני מתנחל.

ולי זה בכלל לא מזיז!
שהפריפריה תדמם,
שיגייסו מילואים,
שתבער בגבול האש ויהיה בלאגן,
לי זה לא אכפת אני תל אביבי נהנתן.

לי זה יזיז?! אתם בטח צוחקים,
שיפגינו בחוץ הגימלאים, הנכים,
הרופאים, המובטלים, הטייסים,
או אפילו הורים שכולים,
וזה גם לא יזיז לי אז אל תתאמצו יותר מידי,
אני לא בנאדם פשוט, אני פוליטקאי.

אבל לי זה כואב, לראות כך את המדינה,
וגם נהייתי קצת עייף מלשמוע את אותה המנגינה,
הגיע הזמן שנרים את דגל המהפיכה,
אבל בינתיים נהייה מאוחר ואני פורש אל השינה.

 Posted @ 1:36 AM by Moshe

כל הארץ מטיילים מטיילים

פסח זה זמן נהדר לטייל,
כל פסח אני מטייל.
הפסח טיילתי לאורכה ולרוחבה של המולדת.
בפסח הקודם טיילתי ברחבי השומרון במרדף אחרי מחבלים,
ובפסח הבא רק אללה יודע איפה אמצא.

בתוכי אני מקווה לרדת מצריימה,
ביחוד אחרי שנפלו החומות לסיני ואלפים כבר עברו את הגבול,
משתזפים להם ליד החושות של חסן מוחמד וגומעה,
בראס השטן , טרבין או טאבה, חכו גם לי עוד מעט אני בא.

איך נהיינו כאלו מטיילים?
בגיל 15 צולחים את הערבה, יורדים אילתה,
בגיל עשרים כובשים את כל מסלולי הנחלים בצפון ואת חופי הכנרת בלילות,
בגיל 24 עולים על מטוס בטרמינל 1 ויורדים במקומות הכי רחוקים בגלובוס.

בגיל 24 נחתתי באקוודור, ופגשתי כל כך הרבה ישראלים מטיילים,
עולים צפונה ויורדים דרומה,
נוהרים לאיזו הרפתקה או נוסעים לאיזו כפר שיש בו מסיבה.
שלוש שנים מאוחר יותר קינחתי באיזה טיולונצ'יק קטן באיים הניו-זילנדים.

זה לא יכול להיות טרנד כי הוא לא חולף ולבטח מתעצם,
ואם זאת אופנה אז באופנה הזאת מככבים כל הטיפוסים הכי פחות אופנתיים שיש.

בייחוד אחרי שפגשתי 5 דראג קווינס מגולחות רגליים מטפסות במעלה נחל זוויתן,
אני יודע שזה צורך ולא אופנה,
שזה כייף ולא דאווין.

אז -
צאו מבתים,
עיזבו את השכונות,
בואו להרים,
הלאה לשמורות,
נוחו בוואדיות,
רדו אל גיא,
טפסו במעלה ההר,
הקימו אוהל,
הוציאו הפינג'אן,
קפה שחור של עלית - בשביל זה אנחנו כאן.

אבל למה?
מדוע?
ואיך זה בדיוק עובד?

עירוני לא מבויית הולך לנסות להסביר לעצמו את אהבת המרחבים.

בית אימי בחולון קרוב לגבול בת-ים

זהו סיפור על תקווה אמונה הרפתקה וגיל התבגרות.
כשהייתי בן 17 הייתי חנון.
לא היו לי הרבה חברים וגם למדתי רחוק בתיכון לנוער טכנולוגי חכם בת"א.
באותה שנה חל מהפך קיצוני, וביננו לא כל כך בריא בחיי המשפחה שלי.
באותה שנה אבי שהיה ירקן שמח וטוב לבב הפך להיות אחד מאנשי העסקים המכובדים וממולחים בת"א.

הכסף זרם,
קנינו מכונית ישר מהחנות,
הרגשנו שיגעון,
הערכנו ביצועים, לא חשבנו על מחירים.

רצינו דירה ומצאנו אחת מרווחת עם חדר לכל ילד!~!!~!!!!@!Q@!#!#

חדר לכל ילד.

אני שעד גיל שבע עשרה חלקתי חדר עם עוד שניים מאחי האהובים,
עברתי שינוי!
השתלבתי בעסקים,
הייתי יועץ טכנולגי לעיניי תוכנות ומחשבים.

עברנו דירה לבית החדש,
וכל אחד בחר לו חדר,
אני ואחותי בחרנו ראשונים. ( מה לעשות? אנחנו הגדולים!)

פעם במדרגות ויום אחד במעלית,
שמענו סיפורים על המשפחה שגרה שם לפנינו,
שהשקיעה את כל הונה בעצוב ואיבזור,
ובסוף התפרקה ועברה גירושין.

אמרתי בליבי ולבטח לא רק אני - חמסה חמסה כפול שישים,
כי בגיל שבע עשרה,
כשיש לך רישיון וסובארו לאגסי חדשה,
שני הורים מצליחים,
חברים בצמרת הפוליטית,
תמונות של חכ"ים מחתונות ובר מצוות,
וצו ראשון בפתח, לא כל כך בא לך לחשוב על בית עם מנחוס של גירושין.

כשהייתי בן 19 יצאתי שבת מקורס קצינים,
ביום שיש אמא סיפרה לי שהאימפריה קורסת,
בערב שבת הבנתי שהכול נשבר, שהאימפריה נפלה,
יש חובות לבנקים והנושים בדרך.
אז גם ראיתי את המשפחה מתפרקת וההורים מתגרשים.
אבל נשארנו לגור באותו הבית, אמא ואנחנו הילדים.

בבית הזה שהיה קצת מנחוס,
היה חלון בשירותים בתוך חדר ההורים,
מהחלון הזה יכולת לראות את הים התיכון.
בצהריים הים היה נראה בשיא הדרו כפס כחול כהה.

בימים הבאים היינו קצת עצובים,
ולכל אחד היה את דרכו להפיג את צערו.

אני כשההורים לא היו בבית,
הייתי הולך לחדר של אמא,
סוגר את הדלת,
נכנס לשירותים,
פותח את החלון,
מטפס על האסלה,
ואז הייתי רואה אותו,את הים,
נפרס מולי אי שם במרחקים פס כחול כהה קצר.

ככה הייתי בורח לי הרבה לאותו מפלט,
גם כשכבר גדלתי ורבתי עם החברה שלי,
או נכשלתי בבחינה באוניברסיטה,
זה היה המפלט שלי.

לימים למדו אותו גם שאר בני הבית,
ולפעמים כשהייתי יוצא אל מרפסת הסלון,
והייתי רואה ראש מבצבץ מצוהר חלון השירותים שבחדר של אמא,
ידעתי שמישהו קצת עצוב וזקוק לנחמה שברגע זה פס קטן של ים כחול,
שנראה בין הבניינים בגבול חולון בת - ים יכול לנחם.

היום אני כבר איש,
עוד מעט בן שלושים,
אמא עוד גרה שם,
ואתה אחותי ושני אחיי הצעירים.

ברגע זה הבית ריק,
כי כולם נסעו לרגל החגים,
אח אחד ירד מצריימה להתפנק קצת בסיני,
השני עכשיו מתזז על גבעות אי שם בבקעה לובש ירוק וחווה את הצבא,
אחותי סתם קפצה לבקר חבר ואמא לא עונה,
אולי היא אצת סבתא,
אצל חבר או חברה.

אבא גר בבת-ים ובזמן האחרון הוא דייג לא רע.

ואני קמתי הבוקר, בוקר חג שני, קצת מוקדם מהרגיל והרגשתי חשק לספר למישהו סיפור.

היום בערב לא אלעס פיתות כי טפחתי קמעה בחג המצה,
אבל אולי כשהשמש תכה ותתחזק נורא,
ניסע מערבה להנות מהים.

ולמה סיפרתי את כל הסיפור הזה,
לא כדי לגרום צער או להפיל דמעה,
אלא סתם כדי להרגיש איזה נחמה אפשר למצוא ביופי הפשוט של היקום והבריאה,
טבע יפה וגם בחינם.

מה יפה הירוק של הצפון,
הכחול של הים,
צהוב המדבר,
פכפוחי מים שנופלים מסלע אל בריכה,
שמים נקיים מלאים בכוכבים,
חרציות, לבלובים, חרדונים, בולבוסים, בולענים, ואדיות, נחלים, מים חול צמח ושמים.

אז מה הפלא שבני העיר שתקועים בתוך בלוקים בין בניינים כל כך אוהבים לטייל בחג?

 Posted @ 11:55 AM by Moshe

להצגה ראשונה - כולם מוזמנים

מה אתה אוהב יותר?
סרטים עם סוף טוב או סרטים עצובים?
סרטים מתוחכמים או סרטים מפגרים?
סרטים זרים או סרטים ישראלים?
או אולי? - סרטים תנכיים.

אני אוהב הכל,
אבל לא בכל מצב.

ליפעמים כשעצוב לי אז בא לי לראות סרטים מצחיקים.
ואז אני מרגיש איך הצחוק משמח אותי מבפנים.
אחרי יום עבודה קשה אני מעדיף סרטים מפגרים,
ובחגי ישראל סרטים תנכיים.

סרטים.
אבל זה לא מה שרציתי לכתוב עליו!

החיים הם בדיוק כמו סרט.
ואת זה אמרו אנשים רבים.
מלא בסצינות, מלא בגיבורים,
מלא בתפאורה, מראות וצלילים.

יש סצינה לדוגמא של שניים מתנשקים,
ויש סצינה, של אחד שכותב הגיגים, ככה בערב, מול המחשב.

כל היום מחולק לסצינות.
ואם על זה אנחנו מסכימים והצלחתי לעניין אותך. כן! כן את! כן אותך!
אז אני ממליץ לך שתעצרי, ואל תמשיכי לקרוא.
לא לפני שתחליטי שאת מספיק חזקה כדי לראות סרט אמיתי,
סרט מהחיים,
את הסרט שלך!
אבל כמו שמישהו אחר ראה וסיפר.

רק שלא תטעי.
המישהו אחר לא יכול להיות אני!
והוא גם לא יכול להיות אח שלך או חבר שלך או הבוס שלך או כל החמולה שלך ביחד.
זה יכול להיות אך ורק אותם זוג עיניים,
של אותו צופה מסוקרן, שנישאר ער וראה את הסרט שלך היום, ואתמול ולפני שנה ומאז שהיית ילדה קטנה.

אז רציתי לשאול אותך!
כן אותך!
הרי לא צפית שם בצופה אחר.

תגידי לי בכנות, איך החיים כשחקנית?
מפחידים קצת או כייפים?

ואיך את משחקת את הסצינות שלך,
כשאת הגיבורה הטובה? או הרעה?
היפה?
או אולי המכוערת?

ובאיזו סצינות את משתתפת יותר,
לבד או עם אנשים?

איך היתה סצינת הקימה בבוקר,היום?
קשה או קלה?

נהנית לקום מהמיטה,
או שהרגשת שלא בא לך להזיז את השמיכה מהפנים,
רק כדי לא לראות שבאמת הגיע הבוקר של עוד יום נוסף ומייאש?

ואיך היתה הסצינה של לצאת מהעבודה ביום חמישי למנוחת סוף השבוע?
היית מאושרת?

ואיזה אתרי צילום את אוהבת יותר?
סגורים או פתוחים?
כאלה עם הרבה אור שאפשר לראות הכל, או
חדרים אפלים שאפשר למצוא שם פינה חשוכה?

היית מעדיפה להימנע מסצינות שמורידות לך את המצב רוח?
או מכאלו שמשפילות אותך?
יש סצינות שיכולות ממש לבעס אותך?

בטח, יש סצינות שממש מדליקות אותך!

ותגידי לי עוד-
בסצינות שיש לך עם הבן זוג את מרגישה כמו סרט מתח?
או אולי סרט מצחיק עד כאב בטן?
אולי זה סרט עצוב ואת כל הזמן מדוכדכת וגם קצת דואגת?

או שבעצם זה הלגונה הכחולה?
הרבה אהבה..........
שניכם לבד..........
נהנים כמעט מכל רגע, ולא איכפת לכם מהעולם.

אולי את בעצם בסרט לבד.

ולפעמים את בוכה וגם קצת עצובה.
ויש הרבה רגעים ביום שאת חושבת איך היית רוצה שהסרט יראה,
ואיך תהיי מאושרת כשבסוף תגיעי לרגע הזה.

או שזה כבר אבוד בשבילך.
ואת ממש מתוסכלת.
היית ממש קרובה.
אבל מנעת מעצמך וגם מנעו ממך.
וזה עצוב לקרוא ומרגישים את הצער בבטן,
והגרון נחנק,
וממש בא לך לבכות.
שירדו כבר הדמעות!!!!!
ונוציא את זה החוצה.

אבל בטוח שיש גם סצינות כייפיות.
ביחוד כשאת פוגשת אנשים שאת אוהבת,
או כאלה שמדליקים אותך ועושים לך טוב,
טיפוסים שכשהם מופיעים את כולך מאושרת וגם הרבה צוחקת.

ומה עם סצינות שיש בהן ארוטיקה?
מתי בפעם האחרונה השתתפת בסרט אירוטי,
בסצינה לבד מול המראה,
או אולי עם הגבר שלך,
או עם עוד בחורה??????????!

ובדמיון,
איזה סצינות יושבות לך בדימיון?
(כדאי לך להוציא את זה. אני גם לא אספר וזה גם יכול להיות סרט מעניין.)
אם היית יכולה להרים תפאורה, במאי, ושחקני משנה,
באיזה סצינה היית רוצה להיות כוכבת?

סרט פעולה,
כבישים מהירים,
הירוק של ניו זילנד,
מכוניות יקרות,
נוסעים 220,
יורים יריות,
ואת על ההגה,
יפה בשחור,
חזקה, מחייכת,
יודעת הכל.
שולפת אקדח, מכוונת לאחור.
סצינה חדשה,
את ביחד איתו,
עומדים על המזח,
מאחורה הים,
מלמעלה שחפים צועקים "געעע געעע",
הוא מסתכל לך בעיניים ומחבק אותך,
ואת אוהבת אותו, כל כך! כל כך!
את אומרת לו כן! מסכימה,
מתחתנים!

יציאה לפרסומות,
ותיכף חוזרים.

סצינת פתיחה יש שם שני שמנים,
עשן סיגר, הם משחקים קלפים,
הדלת נפתחת נכנסת מלצרית,
את מגישה כוסות קפה,
והם בוחנים, מסתכלים.
את מרגישה כמו גוש בשר ומושפלת בפנים.

הנקמה מגיעה בסצינה 20,
את אישה חזקה,
תחילת שנות השלושים,
סמנכל"ית חברה,
וילה,
חניה עם שני רכבים מפוארים.

הסרט נגמר.
חוזרים לחיים.

THE END

מה כבר נגמר?!!!! אבל אני רוצה עוד,
בדיוק כשהייתי בסצינה שהכל התחיל להיות כל כך מושלם.
היי אתה!
אולי תהיה הבמאי של חיי?

 Posted @ 10:32 PM by Moshe

האיש שראה הכל

היה היה איש שראה הכל
הוא לא סתם ראה הכל,
הוא גם חשב על הכל,
וידע את הכל,
ודיבר על הכל,
לפעמים כשמישהו אמר לו שהוא לא מבין,
הוא חשב גם על זה.

לא היה לו ראש יותר מידי גדול,
אבל היו הרבה פרטים,
היה בו מידע על הכל.
לאיש הזה היתה טלויזיה גדולה,
ואחת גם בחדר השינה.
היה לו רדיו והוא קבע בו תחנות,
והוא שמע בו המון המון דיבורים.
כשנגנו לפתע שיר הוא החליף תחנה,
וכששידרו חדשות הוא הגביר את העוצמה.

בבוקר כשהיה נוחת בעבודה,
מיד היה גולש באתרי חדשות,
וקורא כתבות וניתוחים ותחזיות,
על המצב הביטחוני בארץ ובעולם,
על מצב הכלכלה על מפלס האגם,
על שערי המט"ח ועל כיוון המגמה,
על מצב המניות בתל-אביב ובניכר,
על סקרים של מינה צמח ועל מיפלגת העבודה.

איזה ברנש! מעודכן במתרחש,
איזה צרכן! צופה בחדשות כבר משעה שש,
מעביר תחנות ומדלג בין ערוצים,
ערוץ 10 ערוץ 2 ערוץ 1 ו אנ בי סי.
הכותרות בעיתונים תמיד נראות מיושנות,
סופג הכל בזמן אמת,
תמיד ראשון לחדשות,
מקבל עידכונים ישירות לסלולר,
רוצה הכל עכשיו מייד - לא מחכה למחר.

ויום אחד הוא התעייף,
אולי אפילו קצת נשבר,
מכל הרע שמסתובב,
מכל הצער מכל הדם.

סגר ערוץ,
ניתק הכבל,
טען הדיסק,
הגביר עוצמה.

הו,
אז הביט לתוך עצמו,
והשתתקה לה הסביבה,
האיש הזה גילה עולם,
ויש בו אחלא מסיבה.

 Posted @ 12:46 AM by Moshe

סוף סוף

אחרי תקופה של שתיקה ממושכת,
התעסקות בפרטי בערוצים אישיים,
הרגשתי צורך לחזור למילים.

ועכשיו כשלני קרביץ שר באוזניות שלי,
שיר על החלום שלו להשחרר ולעוף מכאן,
אני מנסה לחשוב לאן?

לאן לעוף?
להודו?
בקרוב ישלפו שם את החרבות מהנדנים ופקיסטנים והודים יסתערו זה על זה,
ועד שזה יקרה וכדי לשמור על המתח מידי פעם מתפוצץ לו מטען חבלה.
אז לאן? הא?
לאמריקה? יענו יונייטד סטייק?
גם שם נהיה קצת מסוכן, לא?!
אנשים מפחדים לצאת מהבית, רועדים ומשקשקים מלנסוע לתחנת דלק,
כל מטוס שעובר בשמיים יוצר מתח שלפני ההתנגשות בעיני התבונן.
אז לאן?
לצרפת?
אנטישמים?
לרוסיה?
נייט פרוסקי!
מזרח?
מערב?
צפון?
אפריקה?!

נהיה קצת מחורבן העולם שלנו. לא כך?!
נראה לי שפעם היה יותר כיף!
אברהם יצא לו מארצו וממולדתו והלך במדבר עד שהגיע לאיזו ארץ,
ואותה הצליח להנחיל לצאצאיו לארבעת אלפים השנים הבאות (לסרוגין).
אני חולם על איזה דונם וזה יותר קשה להשגה עבורי מאשר להקיף את העולם.

הייתם מאמינים שאנחנו על סף המלחמה הגדולה,
רגע לפני פרוץ אם כל המלחמות,
ממש שניה לפני שהאנושות מפעילה את מנגנון ההשמדה העצמית.

איינשטין כבר אמר שבמלחמת העולם הרביעית בטח ילחמו במקלות ואבנים.

אבל אל חשש ואין צורך להלחץ או להכנס למרה שחורה מנבואת הזעם שלי.
ולמה?
מכמה סיבות-
א. מישום שגם ככה העולם שלנו נהיה מקום מחורבן לחיות בו.
ב. מישום שגם ככה נהיה קצת צפוף ואין מקום לכולם.
ג. מישום שכל כך הרבה אנשים פשוט יוצרים יותר מידי זבל ולכלוך.
ד. מישום שאנחנו זרע דויד והובטח לנו ע"י הקב"ה קיום ניצחי והוא יש לו מילה.
ה. מישום שאמריקה איתנו בבלגאן?! (אנל'א ממש יודע אם זה טוב).
ו. מישום שנמאס לשמוע את עוזי לנדאו ושמעון פרס מבלבלים את המוח זה על שלום וזה על בטחון.
ז. מישום שנמאס מכל החרדים שנתנו לעצמם פטור משירות מילואים ומכל מחויבות חברתית.
ח. בגלל שנמאס מרשות השידור ומחברת חשמל ומאמיר פרץ ומכל אלה שחוגגים על הכסף של כולנו.
ט. די! כבר אין כוח לצאת למילואים כשכולם מסביב כל הזמן מאוננים ומעשנים סמים.
י. בגלל שנמאס מהפלשתינים וכדאי שמישהו יעצור אותם כי אחרת אנחנו נעשה משהו מאוד לא יפה.
יא. בגלל כל החובות לעירית תל -אביב וכל הבירוקרטיות והאישורים שצריך לקבל והתורים שצריך לסבול.
יב. בגלל הפרצוף המכוער של מתיישבי יש"ע בחוות גלעד על שם גלעד זר ת.נ.צ.ב.ה.
יג. בגלל שר ביטחון שקרן בלי ביצים ובלי מילה.
יד. רק כדי שאהוד ברק או ביבי נתניהו לא יחזרו לכס השלטון (זה לא אישי).
טו. בגלל הפקקים ובגלל המיסים ובגלל האבטלה ובגלל היהודים ובגלל הערבים
ובגלל הבורות ובגלל הזלזול ובגלל חוסר רגישות ובגלל רוע לב ובגלל קנאות
ולשון הרע ודברי רכיל ומלחמות אחים ופגיעה בחלשים ובעוד אנשים.

לסיכום העולם שלנו כבר לא מי יודע מה ולכן אין ממש מה לדאוג לו,
במקום אהבת ישראל בחרנו ברכושנות על נכסי דלא ניידי.
במקום אחוות אחים בחרנו בפלגנות עדתית חברתית דתית כלכלית דמוגרפית ועוד.
במקום להסתפק במועט יהודים נלחמים ביהודים בגלל גיבעת טרשים בלב שטח פלישתים.

אבל מי יודע,
אולי עוד מעט יבוא משיח,
אולי בקרוב תבוא הגאולה.

 Posted @ 12:47 AM by Moshe

אושפיזין

מצווה גדולה להתקין סוכה,
את תחלית ההתקנה - יתד ראשון יש להקים כבר בצאת הכיפור,
מצווה גדולה היא לשבת שבעת ימים בסוכה, לסעוד בסוכה,
וכשהיינו ילדים אף אהבנו ללון בסוכה.

וכל זה זכר ליציאת מצריים,
מישום שישבו אבותינו בסוכות.

מצווה גדולה וגם נחמדה יש לציין,
רק שבמהלך השנים חלו שינויים חברתיים וסוכתיים,
וכבר לא כל כך בונים סוכות מקרשים - סוכות פלא אמריקאיות נכנסו לשוק,
וזה, אפילו מצחיק למול העובדה שחג הסוכות הפך להיות חג שמזכיר לכל יהודי עירוני,
את מצבו הכלכלי - יש לך גינה? או לא!

לי אין גינה!
ומאוד בא לי גינה,
בדיוק כמו לשכנים מקומה ראשונה,
בא לי גם לבנות סוכה ולגדל צמחי תבלין,
בא לי גם שיח פטנגו או איזה עץ גויאבה,
ובלילות הקיץ לשתות צ'אי עם נענע ולשבת בחוץ על הנדנדה.

אבל מה לעשות - לא נולדתי מושבניק.
וגם אבא שלי לא עשיר,
ואם אפשר לקנות בזול בפריפריה לא ניתן למצוא שם עבודה כמו בעיר.

אז כנראה שנאלץ להסתפק לבינתיים,
באיזו קוביה, שישים מטרים רבועים של בלוקים,
עם קצת רהוט ומרפסת קטנה, מסוידת בלבן אבל בלי גינה.

ובכל פעם שיגיע חג סוכות נצא להתאשפז (מלשון אושפיזין) בסוכה של השכנה,
ובמקום פינת ירוקת נצא לפארק הלאומי.

נו?
אז בניתם סוכה?

 Posted @ 8:47 PM by Moshe

סליחות, סליחות

השנה גם אני מבקש סליחות.
פעם היה לי חבר תימני מרחובות,
שכל שנה היה מתקשר אלי הביתה, בערב יום כיפור,
ומבקש מכל בני הבית סליחה.
אפילו מאחי הקטן שהיה אז רק בן שתיים עשרה.

השנה גם לי בא לבקש סליחה מכולם,
אבל לא סתם מכל בנאדם או מכל יהודי,
אלא מכל מי ומה שפגעתי בו השנה.

קודם כל אני מבקש סליחה ממי שאשכח לבקש ממנו סליחה,
ושיסלחו לי אלא שסליחתי מנעה מהם את תענוג הכעיסה.

ראשית סליחה כבן להורי אם השנה אתכם הרגזתי,
וסליחה כאח לאחי אם ביום הולדת מתנה שכחתי.

סליחה כהולך על שתיים מכל נמלה שברגלי לשווא דרסתי,
וסליחה כאנוש מבוהל מכל ג'וק שעם כפכף מעץ מעכתי.

סליחה כנהג ממכוניתי אם בדוושא שלך הרבצתי,
וסליחה מהולכי רגל אם במעבר חציה לא עצרתי.

סליחה כדייר אם את מנוחת שכני הדרתי,
וסליחה כתושב אם את מדרכת עירי לכלכתי.

סליחה כצרכן אם בתשלומי החשמל מים או גז איחרתי,
וסליחה כדברן אם בסלולרי או בבזק לא מספיק קשקשתי.

סליחה כחייל אם חפים מפשע במחסום עיקבתי,
וסליחה כמפקד אם לחיילי בתקיפות דרשתי.

סליחה כעובד אם בטלפון ברברתי,
וסליחה ממס הכנסה שאת המדרגה לא עברתי.

סליחה כבחור מכל נערה שאת ליבה אולי הכאבתי,
וסליחה מאהובתי, על שרק עכשיו אותה הכרתי ( למה לא קודם?!!)

סליחה כיהודי אם בשבת לא נחתי,
וסליחה כישראלי אם בבחירות האחרונות לניו-זילנד הברזתי.

סליחה מכל חבר אם לא כל כך התקשרתי,
וזו סליחה גדולה מאוד, כי את אף אחד אני לא שכחתי.

ולסיום גם לעצמי סליחה אחת אני שמרתי,
סליחה על כל אשמה שעל עצמי לשווא הפלתי,
סליחה על כעס לחינם, סליחה על לחץ מיותר,
הרי,
אחרי הכל אני רק בנאדם.

 Posted @ 12:38 AM by Moshe

הלילות בכנען

מה יפים הלילות בכנען? יפים?!
איזה יפים?
לא יפים ולא בטיח!
אולי עכשיו כשנשבר החום אז אולי רק קצת.
אבל מה יפה?
לא רואים שמיים מרוב הפיח,
לא רואים אופק מרוב ביניינים,
אין אויר מרוב שצפוף,
כל אחד כלוא באיזה קופסא בגדלים שבין חמישים למאה חמישים מטרים רבועים,
החיילים סגורים בטנקים,
הפלישתים סגורים בעוצר,
וענונו סגור בכלא,
ואני מנסה לנגן כמה אקורדים ולא יוצא לי שיר.

אולי זה רק משבר קטן וזה חולף?
אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף?
לא!
לא עייפתי וזה בטח לא משבר,
פשוט לא ניגנתי יותר מחצי שנה והופס! הלכה המנגינה.
ממש התבעסות הצליל צורם ואנ'לא מבסוט!

פעם עוד עליתי על במה ודפקתי סולו למנגינה עצובה,
ועכשיו זה נשמע משעמם, מעצבן ורע!

טוב לא לבכות לא נורא, יום שלישי מתחילים ללמוד נגינה,
התקשרתי למורה, קבעתי לי שעה,
נרביץ קצת בבלוז אולי גם רוק ויאאלה חגיגה.

אבל יותר מכל שבא לי לכתוב עכשיו זה על איזו הפגנה.

אתמול היתה הפגנה,
הפגנה בשמם של חיילי המילואים שנושאים בנטל בחוסר שיוויון וללא הצדקה.
כל כך כואב לכל אחד מאיתנו לשמוע על ההפליה,
לחשוב על אלו שפטורים מתוקף היותם ועל סמך אמונתם,
אבל אף אחד לא טרח להזיז את התחת שלו ולהצטרף למחאה.
שלא תבינו לא נכון גם אני לא!
ואני קצת כועס גם על עצמי,
ומהבוקר חושב בעצם למה?
אולי בין עבודה קשה למילואים,הזמן שלי כל כך יקר לי,
שנישאר לי קצת חיים, ולא בא לי לבזבז אותם על הפגנה.
או אולי בגלל האפוקליפסה הקריבה,
סאדם ובוש סקאדים והמסיבה.
או סתם בגלל אפאטיה כללית,
שהרי למה נועדה הפגנה,
להעיר תשומת לב להתריע על חוסר שיווין או על מצוקה,
וכי יש מישהוא שלא יודע על כך,
יש אחד שלא מרגיש את המצוקה,
יש איזה תמהוני במדינה שבאמת חושב שהחלוקה שווה,
יש איזה חרדילייאך שחושבים שהם באמת מגינים על המדינה מפני האויב באוהלה של תורה,
אם כן,
(ואני יודע שהתשובה נראית לחלק שכן),
אז לא!
כמו שלא נכתבה מילה במקרא על מלחמה שנוצחה מיתוך אוהלה של תורה,
וכמו שדויד החזיק בחרב והיכה בה ערלים,
וכמו שמשה הרג איש מצרי שהיכה יהודי,
וכמו השופטים שלחמו ביד חזקה וזרוע נטויה,
וכמו כל אותם אבות האומה,
שהיו גיבורים וגם הגו בתורה,
כך גם היום, הרי כלום לא השתנה.
וכמו שאז חרבה הממלכה, בגלל שינאת אחים חוסר שיוויון וסדקים באמונה,
כך גם יקרה - עניין של זמן,
נבואתו של ישראלי פטריוט,
אבל עדיין איש אחד.

הניתן לשנות את גורל המדינה?
הניתן להציל את גורל האומה?
ניתן גם ניתן הלא הרשות נתונה!
רק צריך קצת אחדות, קצת שיוויון, קצת אמונה,
והמון אהבה.
וכמובן שקודם צריכה להתנגן לי מנגינה יפה.

 Posted @ 9:26 PM by Moshe

מרד הכלבים

אם היה בא אליך הביתה סטודנט שעובד בחברת טלסקר,
עם סקר ארוך ביד מטעם הלשכה לסטטיסטיקה,
והיה שואל אותך שאלות משעממות ופתאום היה מכניס בשאלה 36 משפט,
שכל הג'ננה שלך הייתה עולה לך לראש,
היה אומר - " האם היית מסוגל להרוג כלב?",
ואתה מסכל עליו,
מסתכל על לובו ולובו מחזיר לך מבט מתרגש,מותח אוזניים,מלחלח בלשון ומרביץ נביחה של שועלים,
והכאפה כבר מוכנה על יד ימין, מזהה טוב מאוד את קו הלחי של הסוקר,
אתה מזמין שידור חוזר ,ברצינות ,ממנו,
ושוב הוא חוזר,כאילו לא מבין על מה אתה מתעצבן, "כולה כלב, תדע לך שששים אחוז עונים בשמחה רבה!!".

שאלה מזעזעת וגם קצת אכזרית,
לגבי, אני לא אהיה מסוגל. כי אני לא רוצח!
והשאלה מזעזעת גם אותי.

אבל הנה עוד שאלה -

מה אם הלובו הזה חמש דקות קודם היה שוחט לך מישהו יקר עם הלסתות האכזריות שלו?
ונכנס לאטרף כזה מידי פעם ומוריד למישהו ביס ומצלק צלקות,
וכל הבית שלך מפחד ממנו כבר הרבה זמן,
הוא ממש הרס לכם את הבריאות,
את המצב הכלכלי,
ההורים על סף גירושין,
הילדים מלאים פחדים,
השכנים לא עוזרים,
ואפילו יש כאלה שהיתלוננו עליכם ל ב-"תנו לחיות לחיות" ושמו עליכם צו של שופט,
והכלב הזה ממש רע, וגם מאוד מתוחכם - מול זרים הוא מכשכש בזנב,
אבל ברגע שסוגרים את הדלת הוא הופך לטרוריסט.
ואף אחד לא מבין אתכם,
יש ביניכם כבר התלחשויות להעיף אותו לרחוב ושיהיה מה שהיה,
אבל אתם מפחדים שהוא ימשיך להתעלל בכם,
חוץ מזה שהוא לא כל כך רוצה,
ומאחר וכבר קשה לתת לו אוכל אז בטח שאי אפשר להוציא אותו,
זה יעלה בדם רב,
אז אתם כל הזמן - עיניים פקוחות על המניאק,
מוכנים להגנה עצמית,
מידי פעם הוא נושך,
אתם דופקים לו עם מטאטא,
הוא לא ימות מזה,
להיפך זה רק עושה אותו יותר חזק, יותר שרירים,
הוא,
כבר לא מפחד מהמכות,
הוא תוקף מתי שבא לו,
אפילו כשהילדים ישנים,
פעם אפילו כשההורים עשו אהבה.
ואתם,
מחכים כבר שימות,
מתפללים,
זה כלב זקן זה! שימות כבר,
והוא, יום אחד הוא יוצא החוצה,
וחוזר הבייתה עם כלבה,
אתם לא נותנים לו להכנס,
והוא מתחיל לתקוף בכל מיני מקומות בשעות בין ערביים -
ליד הבית,
בדרך לעבודה,
בדרך לביה"ס,
ביום שישי בלילה.

ובעיניים יש לו מבט של כלב רוצח,
ויום אחד אתם נכנעים,
ונותנים לן לחזור הבייתה עם כלבה שחורה שחושפת שיניים.
המצב בהתחלה אידילי,
אחרי זמן קצר - שוב בלאגן,
ביסים, נשיכות, פציעות,
ופתאום דפיקות בדלת ונכנס סטודנט עם סקר ביד ושואל אתכם אם הייתם מוכנים להרוג את הכלב האכזר,
איך הייתם מגיבים?

 Posted @ 10:43 PM by Moshe

מומולדת שמח לי
יום שבת,
חם מאוד,
כבר כמה ימים מדברים על זה שהחום בקרוב ישבר,
אבל כנראה שהחום לא כל כך רואה את שידורי התחזית.
בכלל יש לי הרגשה שכל מזג האויר הזה הוא תרגיל של השב"כ בשילוב עם המוסד.

אבל מעבר לזה,
השבוע דילגתי מעל העשרים ושמונה,
ונכנסתי לעשרים ותשע,
מתקרב עוד קצת לשלושים.

ן - וואללה,
אני כבר ילד גדול,
יש לי ידיים גדולות,
ויש לי גם זקן,
יש לי מכונית ובית קטן,
ואפילו יש לי חברה מתוקה,
והייתי כבר כמעט בכל יבשת.

והיום ביום שבת זה,
שבו אני בשביתה טוטאלית מכל מלאכה,
ויש לי על האוזניים אוזניות עם דיסק "סבבה",
אני חושב לי,
שאולי הגיע הזמן,
שאולי הילד כבר גדל,
והגיע הזמן לקנות לו צעצועים חדשים,
אבל כאלה של גדולים,
וגם אולי כדאי לשוחח איתו על נושאים חדשים,
ולהראות לו את הבעיות שכרגע צריך, ואפשר להתחיל להתמודד איתם.

ככה זה אצלי, אני מגדל אותי!

אז התחלתי לצייר לי ציור,
ובציור הכנסתי את כל הבעיות שמכאיבות לי היום,
ובציור הזעתי כולי, ונשאתי משא, נראיתי כמו אחרי יום עבודה מתיש,
ולמרות שהזעתי חייכתי לייד שנתנה לי את מעט האגורות,
והכניסה סטייפה גדולה לכיס שבחליפה שלה,
ואת שלי, את החלק הקטן שלי,
חצי ממנו נאלצתי לתת לאישה שמנה, שחייכה עלי במבט מאוד עצוב,
כמו אומרת "אני אוהבת אותך בני,
ואתה שומר עלי חייל שלי,
ואתה גם מפרנס אותי פועל שחור שלי,
אבל על הצוואר שלי יושב האח שלך החרדי עם מאכלת ומאיים כל הזמן לשחוט אותי,
ואפילו שאני יודעת שהוא לא יעשה את זה,
אני לא יכולה הפסיק לתת לו, כי אני אימא שלו, והוא יגווע ברעב,
ואני עם כל המשא,
ועם כל הזיעה,
ועם כל המרמור,
ועם כל הפחד מפני הערבי,
החזקתי חזק במקל וחייכתי לכולם,
כמו אמרתי - " אל תדאגו, זה אני! אני שהולך כל בוקר לעבודה,
ומשלם כל חודש חצי משכורת מס למדינה,
ואפילו שאני יודע שאם מחר יפטרו אותי ואני אפילו לא אוכל לקבל דמי אבטלה,
כי לא מגיע לי,
אני אמשיך לחיות פה"
ועוד אמרתי - " אל תדאגו, זה אני! אני שהולך כל שנה למילואים,
ולא ישן כמעט חודש ימים,
חוזר הבייתה בקושי, עם רגליים פצועות,
ואצבעות חתוכות,
ואפילו שאני יודע שקוראים לי פראייר מאחורי הגב,
ואפילו שהאשה שלי ואמא שלי מתות מדאגה,
ואפילו שיום אחד גם משהו יכול לקרות לי,
אני אמשיך ללכת, ואני אמשיך לחיות פה".

אבל גם בזווית עיין קטנה,
קרצתי,
והגנבתי מבט קטן לאמא השמנה,
חכי, יא מולדתי,
חכי שקצת יהיה לי כוח,
ואני שובר לערבי את המקל על הראש,
ותופס את האח החרדי שלי ומעיף לו שתי סטירות,
ושולח אותו להרוויח את הקמח לתורה שלו במו ידיו,
ואת המשכורת שלי אף אחד לא יבלע,
כי אני אבלע לו את הראש,
אבל זה יקרה רק עוד קצת,
הנה זה מגיע.

 Posted @ 2:20 PM by Moshe

שחאדה הלך להביא קרח

היום קרו שתי דברים טובים-
האחד, זה שכל חברי הכנסת, הציונים,
של אגודת ישראל חזרו לממשלה והם קיבלו לפחות שלושה סגני שרים.
והשני, זה שמוחמד שחאדה הלך לעזאזל.

עכשיו.

לגבי הראשון,
אני בטוח שהוא טוב. (לשון שגיא נהור, כאילו?!)
לגבי השני,
לא הייתי כל כך בטוח עד לפני כמה שעות.
אחרי הכל נהרגו שם ילדים שהם בטוח חפים מפשע.

אממה,
הכל השתנה אחרי שהתחלתי באמת לחשוב על - "מה יקרה אם?"
חשבתי לעצמי,
מה באמת הולך לקרות עכשיו עם כל הזעם שנוצר,
בטח כמה פיגועים הם היכינו לנו ליום שנפתח את השערים?

הרי נניח זה יקרה עוד שבוע,
יהיה קצת שקט ופואד יוריד איזה 'וויש' למובארק,
ואריק שרון ינסה לשפר תדמית ב סי אנ אנ בגלל שפרס ופואד מאיימים,
וביבי ינשוף לו חזק במרכזים של הליכוד,
אז יפתחו את השערים.

ואז נתחיל יום אחרי יום לחטוף יותר ויותר פיגועים לזכרו של שחאדה,
נקמות,
וראינו כבר שהם לא מתבאסים כמונו מדם של ילדים,
יותר מזה,
כשמוחמד שחאדה ראה בטלויזיה, פיגוע שהצליח לו,
ונהרגו שלושה חיילים בדואים, או עשרים עולים חדשים מרוסיה,
או משפחה של מתנחלים שנטבחה בבית שלה,
או אישה בהריון שבוכה על בעלה שנרצח בפיגוע שהוא הוציא,
הוא היה מבסוט!
הוא בטוח אמר "אללה הוא אכבר",
הוא בטוח הרגיש טוב באותו הרגע,
הוא בטח חשב על כל הילדים הקטנים שהוא הכיר,
והוא הרגיש טוב איך הוא הולך לרצוח בשבילם את כל היהודים.

ובזמן האחרון,
כשהוא לא הצליח להוציא פיגועים,
כל השכנים, החברים, המשפחה והילדים,
מה אתם חושבים שהם אמרו לו?
"ככה יותר טוב?! נמאס לנו לראות יהודים בוכים?!

זובי!!!!!!

הם אמרו לו, אבל כולם!
מוחמד, יא מוחמד,
תכניס לחיות האלה שלא נותנים לנו אפילו לאכול,
תכניס לגזלנים האלה שגזלו לנו את האדמה,
תכניס לרוצחים הללו שרוצחים את העם הפלשתינאי,
תכניס לאלה שמגדלים את הילדים שלהם, כולם, רק כדי לכבוש אותנו,
תכניס להם כמה שיותר כואב,
ותכניס להם כמה שיותר חזק,
ותכניס להם ישר בלב.

והוא,
הוא ,אני בטוח ,לא נח על זרי הדפנה.
הרי ,מה כבר היה לו לעשות?
לו ולמליון הפלשתינאים בעזה?
לשחק שש- בש?
ללכת לעבודה באשדוד?
לעסוק בספורט תחרותי?
אורגיות???????
בטח לא למדו תורה!
הוא הכין את הפיגועים הבאים.
והם לא יעלמו מעצמם, הם יפגעו ברגע שתפתח הדלת.
והוא גם היה מתכנן את הפיגועים האלה היום בלילה ומחר ובעוד שבוע.

אז בשם אלה שהוא רצח,
ובשם אלה שהוא עוד ירצח,
ובשם אלה שהוא היה רוצח אם הוא היה בחיים,
אני כבר לא מצטער.
וגם אין לי את החוצפה המוסרית לעשות את זה,
כי להצטער זאת פרוילגיה של אנשים חיים.

 Posted @ 12:25 AM by Moshe

יום ראשון בשיקגו

ביום ראשון לא עובדים באמריקה,
כל הנוצרים הטובים הולכים לכנסיה,
ואני יוצא לקניות.

שיקגו, ארץ הישבנים הגדולים, חמה מאוד בתקופה הזאת של השנה,
ואפילו המזגן בפורד טאורוס השכורה לא מצליח לקרר.
מה שבטוח ,היונדאי הקטנה שלי,עם המזגן מקפיא הישבנים שלה, הייתה עושה פה עבודה לא רעה.

בכל מקרה,
בבוקר יצאתי לחפש חוט דייג מיוחד למים מלוחים,
אבל בגלל שאין פה ים, הסתובבתי שעה ברחבי העיר עד שמצאתי חנות מיוחדת .

ביקשתי מהמוכר חוט דייג ל"סולט ווטר",
הוא הסתכל עלי במבט של "מה???" ושאל אותי "מה?".
חזרתי שנית "סולט ווטר".
האר'מד לא הבין, וביקש עזרה מקולגה על הקופה,
אמרתי שוב ואז נפל האסימון והם אמרו- " אההה, התכנוות 'סל ווטא' דוד?"

חיובי.

סגרנו עיסקה , שלמתי בירוקים וחזרתי לעיירה.
בעיירה, קניתי מלבושים, נרות ושפתונים,
ויצאתי לרגלי בקניון מפלצתי.

הו אז נתקלו עיניי בחנות של מטיילים,
הרבה ספרים, מפות, גלובוסים ודגלים.
כמובן חיפשתי את שלנו,
הוא ישב שם נסתר בין איסלנד לאירן,
אמרתי לו שלום חייכתי והמשכתי.

ובין חנות דיסקים למוצרי חשמל,
עברתי בחנות צעצועים מדליקה,
סקרתי מוצרים שישבו על מדפים,
עד שנתקלו עיניי בצלב וורוד,
צעצוע לילדה.

הסתכלתי עליו וחשתי בחילה.
לא יודע למה בדיוק.

אולי השילוב בין תמימות של ילדה לדת,
אולי זה בגלל הקפיטליזם הדוחה שמוכן לשווק צלב וורוד לילדה קטנה,
אולי בגלל שאני יהודי,
ואלי סתם בגלל שהייתי רעב והבטן התהפכה.

נזכרתי בדגל והייתי מבובלבל.

מאוחר יותר,בלילה, כשחזרתי מהקרנה,
עצרתי לקנייה באיזו תחנה,
ברגע שנכנסתי קיבלתי ברכה,
ומייד אחריה הופיע שאלה-
"מאיפה אתה ידידי" שאל המוכר בלשון כבדה עם מבטא פקיסטני.
עיניתי ישראל,
לא חששתי, לא נזהרתי,
זרק לי "יהודי?" עניתי לו אכן,
שאלתי "מוסלמי" ענה לי חיובי.

העמסתי בקבוקים, אשכוליות ותפוזים,
חזרתי לקופה וברכתי ל"סאלאם".
נהלנו שיחה על נביאים ומשפחה,
על מוחמד ומשה,
על יצחק וישמעאל.

שאלתי לשמו וענה לי שמי "מוחמד" ,
הצבעתי על עצמי ואמרתי "איסמי מוסא".

פתאום נכנס כושי גדול,
קצת יותר מאמקור שלושה עשרה,
ואנחנו הישתתקנו,
הכושי הרגיש ונעלב אז קצת צחקנו.

כשהוא יצא, יצא סודו,
סוד עצוב של פקיסטני,
הוא סיפר שהוא לבד,
ושאישתו מחכה בביית,
מגדלת לה ילדה בהרים הפקיסטנים,
והוא מחכה כבר לחזור רק עוד קצת וזה נגמר.

דבר אחד בטוח,
באותו הרגע, הבנאדם שהזדהתי איתו יותר מכל בכל שיקגו,
היה מוסלמי ושמו מוחמד,
כי גם אני כבר קצת נקרעתי.

היא, מחכה לי שאחזור,
לבדה עכשיו בבית.

 Posted @ 5:40 PM by Moshe

ההר הוליד פיל

אם באמת מוחמד לא היה הולך להר,
האם ההר היה בא אליו?
הבוקר השקעתי מחשבה עמוקה על ריקוד הפסדובלה,
בריקוד הפסדובלה פעם אתה מתקרב ואז מתרחק,
ופעם מתקרבים אלייך.

ומניין נובעת המחשבה-
שעתיים שינה הידרתי מעיניי בלילה של אתמול,
ישבתי וכתבתי וחידדתי מילים מקצועיות ולשון טכנית,
מיתוך מגמה ליצור את תמונת המצב המקצועית,
והמשא ומתן שבו אני נתון בסן - פרנסיסקו.

ציפיתי שכשהבוקר יבוא,
אנהל שיחת וועידה עם הקולגות התל-אביביות שלי,
אך,
נא בעיין,
כמו שמישהו פעם אמר.

ככל שאתה יותר משקיע מצידך,
כך אתה נכון יותר לאכזבה,
ולחוסר השקעה בצד שמנגד.

יותר מזה,
ופה אף אקצין,
ניכר שמידת ההשקעה הרבה שנתתי,
קצת הפחידה אותם,
והם שלחו לי מעיין מסר -
מה אתה עובד קשה?
תעשה חיים!

אז אני לא מתכוון,
בשום כוונה מדומה או מעשית,
לעבוד בזעיר אנפין קשה יותר,
מעבודה יומיומית!
ואף אוסיף וגם אומר,
בדיוק את זה הדבר-
אם נהניתי חמישה,
אהנה עשרה,
אם עבדתי תשעה,
ארד לשמונה,
ואם דאגתי שתיים,
אדאג פחות מחצי.

וזה עוד כלום ממסקנות הבוקר הזה.
קצת כבוד זה לפעמים מה שאתה מבקש,
אבל אם תשקיע ,
לא כל כך תקבל.
רוצה להרגיש מלך? רוצה יחס מפנק?
שכב לאחור,
חייך מלוא פנים,
תן לדברים לזרום מעצמם,
תהנה מכל רגע,
תצעק כשצריך,
תן לעצמך להיות ההר,
ומוחמד כבר יבוא אלייך.

ועוד מסקנה מהבוקר הזה,
אם קצת מרגיזים אותי,
אז אני מתחיל לזמר,
האצבעות רצות בתזזית על המקשים,
המילים יוצאות מבלי לחשוב מבלי לשים.

משה,
סן פרנסיסקו.

 Posted @ 6:58 PM by Moshe

נחיתה רכה

בסן פרנסיסקו,
במלון "מריוט",
ראיתי סרט בחדר ליפני השינה,
ועלתה לי בראש שאלה ועוד שאלה.


למה תמיד ראש העיר בסרטים הוא כושי?

למה כל נהגי המוניות באמריקה הם הודים?
למה תמיד בטיסות יושבים לידי אנשים שאין לי על מה לדבר איתם?
למה לא תשב לידי איזו קלואדיה שיפר,
או איזה נווד עם סיפורים מכל היבשות?
למה תקע החשמל באמריקה בנוי בצורה שונה?
למה הם תקועים על 110 וולט,
מה זה? בכוונה? כדי שאני אאלץ לקנות שתי מכונות לתספורות?



ביום שבת הלכתי לים,
אהוד הזהיר אותי בערך רבע שעה שחם ויש מדוזות,
הלכתי עם שרה,
נהננו ממש,
קפצנו למים,
שחינו ,השתוללנו,
ואז התחבקנו,
ומדוזה אחת ממש קינאה,
וניסתה להצטרף גם לחגיגה,
היא חיבקה אותי מכל הלב מאחור, בגב,
ועכשיו אני צלוק,
נראה כאילו הולכיתי,



אז למה נבראו המדוזות?
ומה באמת עושים כשמדוזה מחבקת?
מפזרים חול?
מורחים ביצה?
משתינים על זה?
מורחים ?
לכל אחד רעיון,ומשום מה כולם עובדים.



ולמה כשמדוזה נפלטת לחוף,
תמיד ניגש אליה איזה עארס עם מטקה,
ומשחק איתה,
בזמן שכל החוף מתעניין?



ביום שבת הכנו כדורי שוקולד עיסתיים מפוזרים בקקאו,
לא זוכר את השם המדויק,
אבל היה ממש טעים,
היה לזה טעם כאילו זה בא מאהבה,
אז אני אקרא לקינוח בעברית,
"באה מאהבה",
וכמו שאצלנו אומרים במטבח -
שוקולד בא מאהבה או שלא בא לי בכלל.
והמתכון בא יבוא.



חידה-
מי זאת שתוקפת אותך בבואך לארץ רחוקה,
מי זאת שמצליחה להדיר שינה ממך?
מי זאת שגורמת לקיבתך לקרקר כשכולם כבר חורפים?
ומי זאת שמזכירה לך מאין באת ומתי אתה חוזר?
תשובה - מפלצת ה-ג'ט לג.
ועכשיו היא בהתקפה.

 Posted @ 6:51 PM by Moshe

רגיל, רגיל, רגיל נותב

היום יום שלישי ועל יום שלישי נאמר פעמיים כי טוב,
ואכן היום היה יום טוב,
התחיל טוב,
המשיך טוב,
ונראה שכך גם יגמר.

היום תכננתי את הגיחה לסן - פרנסיסקו,
והיום גם הספקתי הרבה מטלות,
והיום גם נפתחה לי המוזה,
והיום גם כל כוחותינו שבו בשלום. ( והמבין יבין ).

אז איפה להתחיל, ומה פה המסר?
תשובה - לא יודע וגם לא מעניין אותי.

אז מה קרה בכל זאת?
תשובה - לא קרה משהו מיוחד.
אבל מה,
אחרי כמה שבועות של פרויקט שנמרך בעבודה,
בתוספת של יכולת ריכוז ליקויה שנבעה מהתאהבות מטורפת,
הצלחתי לתת נוקאאוט והישגתי את סיום הפרויקט בדרך שלי.

מה הביג דיל?
מה הביג דיל???!!!!!
הצלחתי להזיז קיר!
גרמתי לאנושות להבין שהעולם הוא עגול! ולא מרובע!
ותאמינו לי שזה לא היה קל,
היה פה שימוש בשפה טכנולוגית מרשימה,
בתוספת של המון סבלנות והקשבה,
בשילוב עם הסברים והמחשה,
ואז ברגע שנפתח הפתח,
וראיתי את הצוהר שדרכו אוכל להשחיל את הפצצה,
דחפתי אותה בכל הכח,
ולא עזבתי עד שהיא התפוצצה,
קירות הבונקר נשברו,
הפתרון שלי התקבל ברוב קולות ובהסכמה מלאה.
ולי נשאר לסגור את המחברת,
ללחוץ ידיים בנימת תודה ובהצלחה,
לקחת את התיק, להדליק את המכונית ולחזור הבייתה עם חיוך מרוח על כל הפרצוף.

כמו שלימדו אותי ואת ניסימיקו כשהיינו בצבא,
רגיל רגיל רגיל ואז אחד נותב,
ככה מתבייתים עד שמשיגים מטרה.

ובסופו של דבר כמו שאמר קוהלת הגדול-
הכל תחרווט,
ורצוי לאמר את זה לפחות פעמיים ביום,
באינטונציה של גז שנפלט בתרועה גדולה - תתתתתחרווט.

וסתם בשביל הכיף והאנרגיה הטובה,
בא לי לכתוב את המשפט הבא,
יש לי חברה חדשה ואנחנו מטורפים אחד על השני.

לילה טוב ואל תשכחו - הכל תח............

 Posted @ 10:33 PM by Moshe

הצהרת כוונות

לא כתבתי הרבה זמן,
וזה לא מתוך עצלות,
אין לי חסימה וגם לא סתם הזנחה.

פשוט ישנם רגעים בחיים,
שאתה מרגיש את הסכנה קרבה,
ואז אתה מפעיל את הקילר אינסטינקט שלך,
את כל מה שיש לך וכל מה שאתה יודע כדי לעבור,
כדי להתגבר,
כדי לנצח בכל מחיר,
כי את הקרב הזה אתה לא תפסיד בשום מחיר.

קשה לשמור על העירנות הזאת למשך זמן,
וגם מעייף להיות לוחם במשרה מלאה,
אבל עכשיו עם deep purple באוזניים,
אני בהפוגה וכמו שזה מסתמן יש סימנים של שבירה אצל האויב,
יתכן והמערכה תושלם בקרוב ונוכרז מנצחים,
והפרס למנצח - אושר גדול.

בינתיים,
הזנחתי הרבה דברים,
אבל כל דבר בעיתו,
ויסלחו לי החברים והאוהבים,
חיכיתי לרגע הזה,
והנה הוא בא,
קשה לי להסביר באופן מלא,
על מה מדובר ומה קורה,
מה לעשות - ביטחון שדה,
ועדיף לדעת כמה שפחות פרטים.
כשיחול חוק ההתישנות,
אספר וגם אשפוך הכל,
ואולי גם אקים איזו וועדת חקירה.

מבטיח לחזור בשוך הקרבות,
מקווה שתזכרו לי חסד נעורים,
אם אהבתם את ההתחלה אז תאהבו גם את ההמשך,
ואם לא אז לא.

לילה טוב.
ובשבוע הבא - מושיקו בסן פרסיסקו.

 Posted @ 1:43 AM by Moshe

סיפור לא פשוט

מעשה באיש אחד,
איש פשוט ושמח,
לא עשיר אך לא עני,
לא גבוה וגם לא נמוך,
לא שמן ,לא רזה,
מין איש כזה.

איש נחמד לבריות,
דירת שני חדרים, טלויזיה ומגבר.
המון מוסיקה, מעט ספרים,
הרבה טיולים,
הרבה שיחות בלילה,
הרבה חברים,
הרבה חברות,
הרבה סרטים,
אהבות ישנות,
קריירה,
קפה שחור עם קיימק,
ופתרונות לשאלות קשות.

בכל מיקרה, לאיש הזה,
שבבוודאי גם אתם הכרתם,
קרה מקרה,
יום אחד באחת הדרכים שבהם הלך, מצא אוצר!
אוצר גדול!
המון כסף! המון זהב! ויהלומים, הרבה מאוד יהלומים!
ואין דורש.
שלו! רק שלו!

אסף אליו האיש בכיסיו, בידיו, בנעליו,
אוהו כמה שהוא אסף.
אוצר, ממש אוצר, אמר האיש לעצמו.
עכשיו אוכל לקנות כל שארצה, חשב,
עכשיו אהיה ממש מאושר.
והוא שמר על האוצר מכל משמר,
והוא חשב על האוצר יותר מכל דבר.
ואז החלו להופיע בראשו מחשבות -
מה יקרה אם יבוא זר וילקח ממני האוצר?
מה יקרה אם מחר יפרצו הכספת ויקחו כל דבר?

חשב האיש מחשבות מוזרות ומפחידות,
רץ לימין ולשמאל וכולו דאגה,
לא ישן, בקושי אכל,
הפסיק לנגן, ירד במשקל.

ואז הוא עצר,
סיגריה הדליק,
בכסא ישב,
הרתיח קפה,
נגן תקליט ישן,
נשען לאחור,
נשם עמוקות,
צלצל לחבר,
לבש קצר ויצא לרחוב.

הו אז החל לחייך,
ורוחו עליו נחה,
ואז גם הבין - מה גדול האוצר,
וכמה שהוא בר מזל,
ואיך שחייו שלו הפשוטים, הנעימים,
הם האושר הגדול,
הם הזהב, הם היהלומים,
ואותם ישמור,
ומהם יהנה,
ואותם גם יחלוק,
ומהם יוכל להשיג כל שירצה.

אז הוא לא השליך את האוצר,
ולא נתן אותו לזר,
אלא מסגר אותו,
ושם מאחורי זכוכית גדולה,
כדי שיוכל תמיד לזכור -
מהו אושרו האמיתי,
ואת מי הוא אוהב באמת,
ומה חשוב לו יותר.

לילה טוב,
הקפה שלי מתקרר.

 Posted @ 1:06 AM by Moshe

אותי זה מצחיק!

הייתי במועדון ה-"קאמל"
וראיתי הופעה מעפנית של 5 סטנד-אפיסטים,
הם לא היו מצחיקים.
והם שרו את אותם השירים ואמרו את אותם הדברים,
כמו לפני שלוש שנים.

יותר מזה,וזה שיא האיכסה, שהם יורדים כסאח על הקהל.
יוצר מצב שאם הגעת מאוחר למופע סטנד-אפ בארץ,
אז אכלת אותה ויש מקום פנוי רק בשורה הראשונה.

יותר מפחיד משיחת מג"ד בטירונות.

אז איך עושים סטנד - אפ טוב?
וואלה,
לא יודע,
עדיין לא ניסית,
ולא בטוח שאצליח.
אבל דבר אחד כן אני יודע,
שבפעם הבאה שאני אגיע לשם (אם בכלל),
אני מבטיח לשבת שורה ראשונה,
ואני אחכה להם.

נכון,
שלפעמים כדי להצחיק מישהוא אחד,
מישהוא אחר יכול להיפגע,
אבל עדיין, ללכת למופע שבו, במשך שעתיים,
כל נושאי השיחה נסובו סביב ה"ציצים" של איזו עלמה מפותחת מהשורה הראשונה?!

אם בא לך לצחוק על מישהוא כדי להצחיק,
אז צחק על עצמך,
ואם הפאדיחה גדולה מדי אז תגיד -"חבר שלי".

הנה קטע על חבר שלי.

יום הגיוס לצבא הוא יום מאוד מלחיץ,
אז ביום הגיוס לצבא, חבר שלי היה מאוד לחוץ.
כשהאחות אמרה לו להיכנס מאחורי הפרגוד ולהוריד תחתונים,
הוא עשה את זה,
חמש שניות אחר כך נכנסה חיילת עם מחט - עשרים ושתיים סנטים,
ובדיוק לפני שתקעה אותה בישבן,
גילתה שאין מולה ישבן,
אלא חתיכת חבילה מבוהלת ומידלדלת,
שניהם צרחו, והיא התעלפה.
אחרי זה ,מהפאדיחה,
וחבר שלי ספק פה וואחד פאדיחה,
הוא יצא החוצה,
ונשען על איזה שולחן,
שלוש שעות אחר כך כשהוא סיים לנקות מעצמו את כל הדיו של שולחן תביעת האצבעות,
המ"כ אמר לו להכין רשימת שמירה ללילה,
אבל מכיוון שהוא היה האשכנזי היחידי במחלקה של נתנייתים וחולונים,
הוא שמר חצי לילה עד שהוא נרדם.
בבוקר הוא התעורר וגילה שכולם הלכו,
אז גם הוא הלך,
בערב התקשרו לאמא שלו מהצבא ואמרו שהוא דפק נפקדות,
אז אמא שלו שאלה כמה זה עולה והבטיחה לשלם על כל מה שהוא דפק,
למחרת הוא התגייס לצנחנים.
אז דיר בלאק ערפאת!

לא מצחיק?
לא שילמתם חמישים שקל כניסה - אז אל תבואו בטענות.

 Posted @ 1:52 PM by Moshe

נדודים בנשמה

בכל פעם אני עובר למקום חדש,
כל פעם סביבה חדשה או משימה חדשה,
חברים חדשים או אישה חדשה.

כל פעם אני מזמין הובלה,
לא אוהב להשאר תקוע,
את מה שמתאים לי - לוקח איתי,
ומה שלא משאיר בחוץ או מעביר לאחרים.

כל פעם זה מפחיד קצת לפני וגם בהתחלה,
אבל תמיד זה משתלם -
חששות אל מול הרפתקה,
נוחות אל מול שינוי,
ביטחון אל מול התחדשות.

אז עכשיו אני לקראת מעבר,
המזוודות מוכנות לקחתי הרבה.
הרעיונות מבולגנים,
אבל יש תחושה של הרפתקה,
עוד מעט יוצאים לדרך.

הדרך נראית לי וואחד ארוכה,
וממה שהספקתי לראות יש המון טיפוס ועליה.
לפעמים אני חושש שיגמר לי הדלק,
אבל כשאתה יוצא אל המסע,
גם אם יש לך ג'ריקן 20 על הגב,
ואלונקה עם איזה אחד שמן על הכתף,
אתה תמיד מגיע לסוף,
לא משנה כמה זה קשה.

ובסוף אתה יושב,
מדליק לך סיגריה טובה,
מסתכל אחורה ,נהנה מכל מטר שעשית,
ומוכן לאחד יותר קשה, עם יותר סיפוק,
יותר משקל ויותר עליה.

אז לאן הפעם? - קצת קשה לי לומר,
המטרה ברורה אבל הדרך לא כל כך,
אחרי הכל זאת דרך חדשה.

ועד הסיגריה שאחרי,
אני מעמיס וזז.

 Posted @ 7:26 PM by Moshe

אתם קולטים!!?

אחרי המבזק של שש וחצי ב'גלי-צה"ל'
שמעתי שיר של 'נטשה' -

"שיברי את הטלויזיה ובואי נלך לישון,
כל כך הרבה זמן אני לא מצליח לחלום,
יש בי אהבה, ים של אהבה ,אפילו יש לי קצת כסף,
אז מאיפה זה בא? איפה זה בא? מאיפה בא העצב?"

אז לא שברתי את הטלויזיה ועוד מעט אלך לישון,
קודם אניח את השפורפרת,
ואכנס למיטה עם ספר שקיבלתי.

אבל מהשיר הזה,
עם כל הפשטות והמלנכוליות שבו,
הבנתי משהו.
שאולי החל ממחר יעשה את החיים שלי עוד יותר וורודים,
ויהיה לי יותר קל לכתוב,
והאופטימיות שלי תגבר,
וזמן החיוך על השפתיים שלי יגדל,
ואני אוהב יותר,
וגם יאהבו אותי יותר בחזרה,
וזה כל כך פשוט,
שזה עוד יותר משמח אותי.
אקרא לזה - 'וידה דה נוסטרוס' - החיים שלנו!

רוצים את החיים שלנו בחזרה,
רוצים, רוצים ולא מוותרים,
לא רוצים לשמוע את הבריתות בין פואד לליכוד,
לא רוצים הדלפות על דוחו"ת של השב"ק,
לא רוצים לראות אנשים נהרגים,
לא רוצים לדעת על כל הפיגועים,
לא רוצים לשמוע על מצב הכלכלה,
ולא להרגיש על הגב את כל המדינה,
בשביל זה אנחנו משלמים להם משכורת.
הרי גם ככה הם עושים מה שהם רוצים,
ואחרי זה רק אנחנו סובלים.

אז תנו צלצול ל-yes,
קיראו לאיש של הכבלים,
ותכריזו על ניתוק מהערוצים המדכאים.
אויבים, ומנהיגים,
מוכרים, ומהמרים,
שקרנים, ונוכלים,
לא רוצים אתכם יותר אצלנו בסלון!

ואז,
אפילו הערבים יתבעסו לעשות פיגועים -
ביגועים בלי רייטינג?! יענו השתגעתם?! מג'נונין?

ולא משנה מה יקרה בכנסת,
גם ככה נסגור איתם חשבון בבחירות.
ואם לא אז היחידה לחקירות פנים תכניס להם.

אבל אנחנו,
אנחנו רוצים שקט. שוש....

רוצים להרגע.

רוצים להנות,
כדי שיהיה לנו כוח להלחם,
כדי שנוכל לחיות.

אז לילה טוב לי וחלומות 'תפוזים' כמו שילדה אחת פעם אמרה לי.

 Posted @ 1:12 AM by Moshe

הבלדה למופלטה

היום רציתי לכתוב על כמה דרכים מדליקות,
מקוריות,שימושיות וחשובות,
דרכים להתחמקות אלגנטית מפגישה עיוורת,
אבל,
יש משהו יותר רציני שחשוב לי לטפל בו קודם.

וזה מתחיל מכאן-
כחבר פעיל באגודה נגד סטריוטיפים מזרחיים,
החלטתי שאני חייב לומר כמה מילים לאזרח 'חיים חפר'.

לא בא להעליב,
לא לפגוע,
רק להתווכח,
ואולי קצת לתת בראש.

חיים, יא חיים,
אני מודה,
לא קראתי את מה שאמרת.

אבל מופלטה?!
מופלטה?!

הסקט ושמע כמה מילים על מופלטה מיהודי צפון אפריקאי שכמוני.

מופלטה
מופלטה זאת לא עוגיה,
מופלטה זאת לא דובשנייה,
מופלטה זה לא חטיף,
לא חלקום ולא קדאיף,
מופלטה זה שיר מרוקאי,
שיר מרוקאי שמתנגן לך בפה,
יש בו רוך ומתיקות של אהבה בדבש,
יש בו פזמון חוזר של לעיסה,
והוא תמיד מזכיר לי את אמא של חבר שלי.

מופלטה יא חיים,
זו תרבות.
כמו הדרבוקה הערבית,
כמו הקבב הרומאני,
כמו השניצל הווילנאי,
כמו הקובה העיראקית,
כמו שירת ימי הביניים,
כמו הקפה הטורקי והקיימק,
כמו החומוס-פול המיצרים,
כמו הארץ השלמה והמתנחלים,
כמו הלמדנות והחרדים,
כמו הגבורה והישראלים.

כל אחד הביא משהו לארוחה התרבותית.
הרבה צבעים , הרבה ריחות, הרבה זכרונות,
לבבות שבורים, אהבות גדולות,
הופעות רוק בכיכרות , קונצרטים באולמות,
שכונות מצוקה ופלוגות של שיריונרים מרוחים בגריז.

אבל מה,
כולם אחים.
יהודים,
כאילו אתמול יצאו ממצרים,
כאילו היו כולם במעמד הר סיני,
כמו בראשונה.

וממך יא חיים, יש לי בקשה,
יתכן שקצת תופתע ממנה -
בבקשה, תן לנו בראש,
תן לנו חזק,
בכוח,
מימין, משמאל,
מלמטה,
מלמעלה,
תכה חזק, אל תפחד,
זה לא כמו אז.
אלו מכות?! תן בכוח!

אל פחד.
כבר אי אפשר לשבור אותנו,
אולי קצת להכאיב,
אולי קצת להעליב,
אבל שים לב, ושים לב טוב -
להוכיח שאנחנו יותר טובים - זהו דלק המהפכה.
זאת האש שבוערת בפנים,
שמחייבת אותנו להצטיין בלימודים, באקדמיה,
להיות גיבורים בצבא,
לתת פייט על ג'ובים טובים,
לחיות חיים עם ערכים,
להגיע רחוק ולהיות הכי טובים.

כואב מאוד שיש כאלה שעדיין נשברים מהסיגמות,
אבל המהפכה עדיין בהתהוותה,
מהפכת התרבות הישראלית לשיוויון,
מיזרח ומערב,
ספרד ואשכנז,
צבר ועולה,
סטרייט וגאה.

כי מציון תצא תורה ודבר אדוני מירושליים.
והיינו אור לגויים.

נכתב ע"י משה המיצרי,
שהוא בעצם יהודי מזרחי,
חצי סורי-חלבי ממוצא ספרדי,
רבע מיצרי ממוצא תימני,
ורבע מיצרי ממוצא עיראקי ששורשיו באשור.

אבל אתה יכול לקרוא לי מוסא.

 Posted @ 2:21 AM by Moshe

זמן הרוקנרול

לפני שאתה קורא, או את,
לעצור רגע. עצור!
לשים מוזיקה בדיסק או ברדיו,
עם מקצב של להקת - the who,
ולמי שאין אז קצת רוק עם קצב.

הכתב יחכה.

.
.
.
.
שמתם?

סבבה,
תנו גז וצאו לדרך.......................

טוב,
אז הרבה זמן לא כתבתי,
וגם אם כן אז הסנסציה קצת נעלמה,
ואם מישהו שאל - למה?
אז התשובה היא פשוטה,
אני מאוהב!
מאוהב!

ולא סתם אהבה,
אלא אהבת רוקנרול,
עם זרימה ,קצב ,הרמוניה, הרבה תופים הרבה חשמליות.
חברים,
הוודסטוק כרגע זה אצלי בנשמה,
ויש אחלא הופעות,
וכולם רוקדים וקופצים ומבסוטים!!!!!!!!!!!!!!

אז לעת עתה העולם יחכה לי,
אני אכתוב קצת פחות כי האנרגיות שלי רוגשות,
בגלים גבוהים ובינוניים באזור ההרצים של קול הרוק והרול.

זה לא אומר שהלכה המוזה,
נהפוכו,
היא שרירה וקיימת,
ומתעצמת לקראת היעד הגדול שקיים אצלי מיום שהבנתי מי אני, מה אני ולאן אני הולך.

רק שכרגע, חלק חשוב בפאזל של האישיות מתמלא בדיוק מדהים,
והתמונה מתחילה להראות.

ולא אכפת לי כלום,
ואנ'לא דואג מכלום,
מרגיש כל כך חזק ששום דבר לא יכול לעצור אותי.

אז למי שהתגעגע,
נראה לי שחזרתי,
עם כוחות מחודשים,
רעיונות חדשים,
תשאירו תגובות,
תקראו לחברים,
תשימו דיסק,
ותנו בווליום,
Because this is my generation.

ותתכוננו להפגזה.

 Posted @ 2:44 AM by Moshe

מילים שירדו מהלב

עכשיו לילה וחם ברמת-גן,
המזגן מקרר,המאוור עושה רוח,
אבל בכל זאת חמסין ולח ודביק.

ואני,
חזרתי אתמול והנה אני בבית,
הרחוב חיכה לי יחד עם המכונית,
הבית היה קצת בודד,
וניתקו לי את הקו.

כשהתקשרתי לבזק כדי לחבר,
גיליתי שאני משלם על 'זמיר',
אז התרגזתי, צעקתי, פקססתי והפסקתי.

עכשיו אני לבד בבית,
כולם הלכו,
ונשארתי בפינה הקטנה והרגועה שלי.
סופסוף קצת זמן לחשוב.

היום גם ראיתי תוכנית בטלוויזיה על התקפי לב,
דיברו שם על הצורך להתנתק קצת מהלחץ כדי לשמור על הבריאות,
אבל מה אם הלחץ הוא חלק מהשיגרה?
לא מסכים איתם!

אני ממליץ על שעה ביום בהקדשה ממך לעצמך,
אבל לא שעה עם ספר או סרט או משחק במחשב,
אלא שעה שבה תוכל לדבר ולהגיד את כל הדברים שיש לך על הלב,
עד שתרגיש שהוא רגוע וירד ממנו הסלע שצברת בזמן האחרון.

לפעמים אני פוגש בנאדם ואז אני הופך אותו לקבלן העפר שיוריד ממני את הטון שיש לי על הלב.
לפעמים אני פשוט כותב.
אבל צריך להוציא את הכל ולא להשאיר,
כי הלב לא אוהב קצוות לא סגורים,
והלב לא אוהב אנשים עצובים,
והלב שונא ששומרים בפנים,
הלב אוהב כשאנחנו אוהבים.

אז אם לא מצאת אהבה,
לא נורא, תמשיך לחפש ואל תתעצב.
ואם בא לך לכתוב ואין לך למי,
לא נורא, כתוב אלי ואני מבטיח להקשיב.

ואם אתה בכל זאת עצוב,
אז יש לי המלצה -
תצחק, תשיר, תרקוד, תלך, תחזור, תנשק, תחבק, אל תעצור ,אל תתאפק,
אתה עושה זאת כמשימה בשליחות הלב.

אז צא לדרך בחור, ותמיד תזכור,
כשהמצב ישתפר,
כשיהיה לך טוב,
כשתמצא את האהבה,
את האוזן הקשבת,
תצטרך אותו,
ללא צלקות, פועם ,מנגן ,שר וזורם.

מלב אל לב.

 Posted @ 1:09 AM by Moshe

אני חוזר הביתה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
למרות הכל והמצב
ולמרות הדולר והכלכלה,
ולמרות יוסי שריד,
ולמרות החדשות,
אני כל כך רוצה הבייתה.

קשה לי לפענח את מקור התופעה,
אבל כנראה שכל כך טוב בבית שאין לזה תחליף,
איך החזקנו מעמד בגולה אלפיים שנים?
איך לא השתגענו מגעגועים?

והאוכל שלנו
forget about it,
שום דבר לא ישווה חומוס עם פול,
משולב ביצה,
שמן זית למעלה ופיתה בצד.

והקפה שלהם,
אין לי בכלל מה להוסיף או לומר,
הקפה פה מגעיל,
ואין פה טורקי,
אין שחור,
אין פינגא'ן.

והרדיו,
שווה הצצה, הרבה מוסיקה חדשה,
אבל אין מידי פעם איזה להיט בעברית,
ואין חדשות ולבטח לא מבזק

והטלויזיה,
כמו בארץ.
בלי ערוץ שתיים.

והבחורות,
מתחלקות לשתיים,
חציים עמק הסיליקון וחציים עמק הבכא.

ומזג האוויר,
קר,
אמצע הקיץ והגשם לא מפסיק.

אז אני מחר עושה עלייה,
עולה על מטוס וחוזר חזרה,
כנראה שכבר נמאס לי מכל הסיפור,
לא רוצה אמריקה, רוצה הבייתה.

רוצה לפקקים, לפיח ולחום,
רוצה לתל אביב, לים התיכון,
לפגוש את החבר'ה בערב שבת,
לאכול איזה קובה מהסיר או המחבט,
לשתות כוס של בירה בתל אביב על החוף,
לשטוף העיניים מכל הביקיני והמחשוף,
הו ארצי מולדתי,
כמה שהתגעגעתי,
חכי לי ואחזור,
עוד מעט והגעתי.

ולכל אלו שחיים בגולה,
חיזקו ואמצו ועימדו במשימה,
אבל מילה קטנטנה יש לי אליכם,
אין אהבה גדולה מישראל.

 Posted @ 9:48 PM by Moshe

למי יש יותר כבוד

על הקשר בין אמריקה, כבוד, פוליטיקה ושכונה.

אז איפה להתחיל,
ככה,
במסעותיי הרבים לארץ הענקים,
נחשפתי לא פעם אל היאנקים כישראלי,
זה שהגיע מה-מידל איסט.
ואם יש דבר שחשוב לי לומר,
זה שהיחס משתנה, לא קבוע ולא נשאר.

לפני כשנתיים זאת הייתה אפטיה ,(עיין ערך-הסכמי השלום)
לפני שנה זאת היתה אמפטיה,(עיין ערך-סבלנו מאנתפאדה קשה)
והיום זאת לבטח סימפטיה.(עיין ערך-חומת מגן ואריק מלך ישראל)

ורק לשם הבהרה,
זו לא סימפטיה של אחים לצרה,
לא כזאת,
לא קיבלתי מבט אחד של רחמים,
לא השתתפות בצער, ולא ניחומים.
אלא כבוד,
כבוד,
ועם המון ריספקט.

ולמי שעוד לא קלט,
זה הרי לא ברור,
דעת הקהל פה, דעתו של הציבור,
זאת שמשנה עולמות אצלנו,
שמכניסה ומוציאה כל יומיים את כוחותינו,
שמעלה את המורל,
או מורידה המצברוח,
היא לא כל כך מסובכת ,היא נתנת לפיצוח.

וסתם לשם הדגשה - אני מקבל פה וואחד כבוד כישראלי.

אז ככה,
כמו באמריקה, כמו בשכונה,
זה שבוכה מקבל לטיפה,
זה שצורח מקבל מוצץ,
וזה שעומד על שלו, שנלחם באומץ לב, שלא נכנע ללחצי האויב,
מקבל פה כבוד בדיוק כמו בשכונה,
ולא צריך להסתיר סימנים,
או לדבר בשפה זרה.

להיות ישראלי מכל הלב ועד הסוף,
כמו שאנחנו, כמו שחונכנו, כמו שגדלנו על סיפורי הגבורה,
ככה אמריקה מחזירה אהבה.

ולכל הפוליטיקאים שמזמרים על דעת קהל,
על בידוד, על פגיעה,
אני אומר לכו קצת לחיות בשכונה,
נסו לחיות על סימפטיית זרים,
נסו לשרוד על חשבון אחרים,
ומהר מאוד תגלו שאם לא תהיו חזקים,
בלי גב ועמוד שידרה,
לא תגיעו רחוק,
לא תצאו מהשכונה.

אז קדימה הסתער,
על מה שחשוב,
ואם צריך להתעמת עם ערפאת שוב ושוב,
נעמוד איתנים בלי חשבון לעולם.
ואז כמו אמריקה יגיבו כולם.

מוקדש לאריק, מלך ישראל.

ובקשר אלייך גברת - אז את ..............

נכתב באמריקה, בשיקגו הרחוקה,
בבית מלון חדר 611.

 Posted @ 5:10 PM by Moshe

בוקר טוב ישראל

כמה עובדות על אמריקה-

האוכל זול,
האנשים שמנים,
הנשים משוחררות,
הן כל כך משוחררות עד שהן נשפכות מכל הכיוונים.
אבל דיר בלאק שמישהו יסתכל במבט של "תעשי דיאטה יא דובה".

האמת שזה לא יפה לפסול אדם במומו,
אבל רק לצורך ההבהרה אני לא מדבר על נשים מלאות כמו בציורי הרנאסאנס,
גם לא שמנות בקנה מידה ים תיכוני או אפילו אירופאי,
אלא פשוט על הררי שומן חסרי צורה וטעם,
כולן פה דובות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

רחמי עליכן נשות אמריקה,
מה יהיה עליכן בעוד עשור או שניים,
מניין תבוא ישועתכן,
איך תשילו שומנכן
איך תצעדו על רגליכן,
איך תנעלו נעליכן,
איך תחזיקו בהגה,
איך תסעו במכונית,
איך תצאו מהדלת,
לאן נעלם המין היפה,
ומי מאכיל את אמריקה?

מה עם סקס?

והגברים,
מצבם כל כך קשה שלא בא לי להכנס לזה!

שיר קינה לאמריקה

אמריקה,
ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות.
סיר הבשר,
הכסף בא בקלות,
החופש מוחלט וחד משמעי,
קשיי היומיום כמעט ולא קיימים,
המכוניות זולות,
הדירות זולות,
הבגדים זולים,
המשכורת יפה,
אין פקקים,
אין ש"ס,
אין שינוי,
אין ויכוחים,
הילדים לא הולכים לצבא,
הגברים לא יוצאים למילואים,
הנשים לא מפחדות להישאר לבד,
הסושי עולה כמו מנת פלאפל,
הסטייק כמו קופסת סיגריות,
ועל המבורגר אני נגעל לדבר,

אמריקה, מרוב שאין לך בעיות,
איבדת את את הטעם לחיות,
התנוות,
השמנת,
בטח בקרוב תגלי שאת טפשה.

בוקר טוב ישראל,
מולדתי הקשה והאוהבת.

 Posted @ 5:36 PM by Moshe

מושיקו באמריקה

אז אחרי ארוחה טובה, קפה סיגריה ועוגה כושית,
מצאתי סופסוף זמן לשבת, ולכתוב כמה מילים,
על מציאות חדשה.

לפעמים אני מרגיש כמו מרגל שחי חיים כפולים,
מצד אחד ישראלי ממוצע, פשוט ויומיומי,
כזה שיש לו חבר'ה שנפגשים פעם פעמיים בשבוע,
בסופשבוע מפגש משפחתי רחב אצל אמא,
ובתקופה טובה אהבה שמציפה את הלב בחום,
משהו כמו עכשיו.

מצד שני,
שליח באמריקה.
מדבר אנגלית עם מבטא,
חברים שיוצאים לשתות בירה אחרי העבודה,
חדר בבית מלון ומכונית שכורה,
כזאת שיש בה רדיו דיסק שאפשר לשמוע קצת עיברית.

אז אני לא מרגל אלא רק מהנדס בשליחות מטעם העבודה,
אבל מה זה משנה,
העיקר ההרגשה.

הכי מטריף אותי זה - שאף פעם לפני שכל זה התחיל,
לא חלמתי שאני, עוד ילד מהשכונה,
ככה מרביץ שיקגו תל-אביב בפסון של ביזנס מן.
נכון שהייתי הכי טוב בחשבון, אבל אז מה.

אני חושב שהקלף הכי טוב שהיה לי,
בפוקר, בסיבוב של ההצלחה,
זה שלא שיחקתי אותה,
תמיד השתדלתי להיות אני כמו שאני,
ממש כמו בשכונה.

כמו שרבתי כשהייתי צריך,
וכמו שהקשבתי כשהיה לי מעניין,
וכמו שהתווכחתי כשלא נראה לי.

ככה עשיתי.

אז לקחתי לי אוטו עם רדיו דיסק,
שמתי זוהר ארגוב בפול ווליום שכל שיקגו תשמע,
הוצאתי יד מחלון,
הדלקתי סיגריה,
ושרתי בכל הכח,
...בדד אלך, גם תפילה אין לי , בדד בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום

וככה זה,
עם כל העוונטה והפסון,
והמכונית והמלון,
והאנגלית,
והמולים,
והסיילים,
והלב - טופ,
והסמול טוק,
והרסטורנט,
והנייקיס,
והלויוויס,
והדוקרס,
והכל רזרבשיין,
והסוני פליי סטיישן,

עכשיו היה הכי בא לי להעביר ערב עם שרה,
לשבת עם אהוד על בירה,
לעשות טלפון לאמא,
ולחיות את החיים הפשוטים היומיומיים שלי.

עוד שבוע יא מניאק.

תמיד תהיו אתם כמו שאתם,
כי את זה אתם עושים הכי טוב,
ואל תשכחו להבדיל בין עיקר לטפל,
בין מה שעושה לכם טוב,
לבין מה שכולם אומרים.

 Posted @ 5:00 PM by Moshe

בינגו ים תיכוני

כל יום אני משחק בינגו,
בכל מקום בכל מצב,
רוצה או לא רוצה יש לי כרטיס ואני במשחק,
לפעמים זה מספר טוב ואני ממש מבסוט שבא לי עוד,
ולפעמים זה נורא כמו בינגו משטרה בדרך הגבורה.

יש רגעים שהייתי רוצה לצאת מהמשחק,
או להקטין את קצב הקראת המספרים,
אבל אז אני מבין שאני מכור לריגושים.
חשבתי פעם לעקור לניו-זילנד, להנות מכייף, שלווה ורוגע,
אבל בלי הגרלה שמביאה מדי פעם מספר זוכה, בינינו זה קשה.

ואם זה מבלבל אז רק לשם ההבהרה,
אני שונא משחקי מזל - כי לא משחקים עם המזל,
אבל כשאתה חי בין שלום למלחמה,
בין בדידות לאהבה,
בין לחץ לבריחה,
ואתה חי עם זה ,אתה, לפחות אני, מתמכר להרגשה.

אז מה מצב המספרים לאחרונה?
היה מספר מבעס שכשקיבלתי צו שמונה ויצאתי למלחמה,
אבל היה גם אחלא מספר כשחזרתי בריא שלם וחזק!
היו לי הרבה מספרים גרועים עם זיוזוגים,
אבל נראה לי שנפלתי על אחד מנצח.

ועכשיו אני תקוע עם מספר קצת קשה.
זכיתי במשימה בארץ רחוקה,
אז לקחתי אוויר,
שתיתי שלוק ממעיין האופטימיות,
ובתוך תוכי אני יודע שבמספר הבא,
אני קם,
עומד על השולחן,
וצועק שכל העולם ישמע -
בינגווווווווווווווווווווווווווווווווווו

 Posted @ 11:16 PM by Moshe

תפילת הרווקים

היום חשבתי לעצמי,
כשיהודי יוצא לדרך - הוא מתפלל את תפילת הדרך להצלחה,
כשיהודי קם בבוקר - הוא מתפלל 'אני מודה',
כשמגיע שבת - הוא מקדש,
ומתפלל כל השנה ומודה על הגשם והטל,
על השמש על כל העולם.

אבל חסרה תפילה אחת בין כל התפילות הללו,
תפילה להצלחת פגישה עם בחורה.
אז חיברתי אחת שלי קצרה,
תתפללו אותה אחיי,
תנו אותה מכל הלב,
רק באהבה.

שלח לי כוסית

שלח לי כוסית, שלח לי כוסית,
שלח לי אותה יפה וחטובה,
שלח לי אותה שמחה ומלאה אהבה,
שלח לי אותה מחייכת ונעימה,
שלח אותה כמו שאני אוהב,
כמו שתמיד חלמתי ורציתי,
ורק הפעם, פעם אחת, פתח גם את ליבי.

עשה שאתאהב בה ברגע הראשון,
עשה שכל קסמי יפעלו ,שאהיה גאון,
עשה את זה פעם אחת בשבילי,
ואני מבטיח מכל הלב להיות חם, כנה ואוהב,
אני מבטיח להיות מאושר ולפזר אהבה בעולם,
אני מבטיח לשמוח שיראו כולם.
אבל שלח לי אותה כבר, שלח, ריבונו של עולם.

מוקדש לכל הרווקים ( וגם הרווקות),
תחזיקו מעמד, תמשיכו לקוות,
נסו לתפלל, אולי זה יעבוד.

 Posted @ 1:08 PM by Moshe

הלכנו בפיגוע

היום אני וחברש'לי אהוד חשבנו - מה היה קורה אם היינו הולכים בפיגוע.

היום אני וחברש'לי אהוד הלכנו בפיגוע,
זה היה במסיבת יומהולדת של מיכל,
כולם רקדו, היה ממש סבבה,
ואז פיצוץ ורק שנינו הלכנו.

היום אני וחברש'לי אהוד הלכנו בפיגוע,
התבעסנו רצח, גם אני וגם הוא,
כל אחד בגלל סיבות אישיות משלו,
וגם בגלל שנינו.

היום אני וחברש'לי אהוד עלינו לשמיים,
שנינו היינו מה זה בקריזה,
כמעט דפקנו מכות למלאך גבריאל,
אמרתי לו - "מה זה? לא הספקתי להנות וכבר הלכתי בפיגוע",
ואהוד אמר - "איפה אלוהים, אני חייב לתפוס אותו לדיבור".

לפני שעה הלכנו בפיגוע,
אני התבעסתי רצח כי זה קרה בדיוק כשהתחלתי עם אורלי,
כתבתי לה שיר ורשמתי מספר והיא הבטיחה להתקשר מחר.
אהוד אמר שיש לו משמרת,
ושהוא הבטיח לחבר לצלם איזה סרט.

עכשיו אני לא פה, הלכתי בפיגוע,
לא הספקתי לאהוב כמו שתיכננתי,לא עשיתי ילדים, לא התחתנתי,
ואהוד חברש'לי אמר לי שככה זה,
זה תמיד קורה למי שלא חשב שיקרה.

עליתי לשמיים כי הלכתי בפיגוע,
הסתכלתי למטה על כל האנשים, וראיתי כמה שהם רצים לכל הכיוונים,
ניסיתי להגיד להם - תעצרו רגע , תנסו לעשות משהו במקום להרוג אחד ת'שני,
אבל אהוד אמר לי שאנשים שהולכים בפיגוע לא יכולים לומר כלום,
חוץ מאשר לעשות את כולם מסביב עצובים.

ביומהולדת של מיכל התפוצץ מחבל,
ראיתי אותו בדרך לשמים,
הוא הלך לבד לגיהנום ואנחנו לגן עדן שניים.
ישבנו בגן על ספות מעור, הדלקנו שכטה גדולה ושמנו סרט בדיוידי.

הזמנתי שתי כוסיות ממלחמת השחרור לשבת,
ודיברנו ארבעתנו על כמה שאנחנו אוהבים את המולדת.

רק חבל שלא הספקנו לחיות.

 Posted @ 2:59 AM by Moshe

ללכת עד הסוף

שוב פיגוע,
שוב דיווח מהשטח,
שוב מונים את הנפגעים,
תמונות ראשונות מהשטח,
ראיון עם - איש מגן דויד אדום, מנהל בית החולים, מפקד המשטרה באיזור.

הם לא למדו את הלקח.

כנראה שאין מה לעשות ואת העבודה שהתחלנו בחומת מגן,
עם כל הקושי וההתבעסות - צריך לסיים!

ואני יודע שזה לא קל,
לא קל לשלוח את החבר או את אבא או את הבן להלחם.

אבל לפעמים אין ברירה למרות שזה קשה.

אז הנה סיפור קטן שממחיש את החוויה,
למה זה באמת קשה.

זה היה יום שישי,
תכננתי לקום ב-12 , לאסוף את קרן ורווית מפ"ת,
לפגוש את איתי ברכבת צפון,
ולנסוע ארבעתנו ל"בומבהמלה".

ברבע לשתיים עשרה קיבלתי טלפון מניסימיקו.

ניסימיקו מתקשר אלי רק כשקורה משהו גדול וחשוב -
או שהוא מתחתן,
או שנולדת לו בת,
או שהגיע צו מילואים לחודש הבא,
או סתם כשבא לו להתרפק על נוסטלגיה מהימים ההם -
ימי הגדוד והצבא.

הפעם הוא בישר לי את הבשורה הבאה-
"יש צו שמונה בדרך" אמר,
"זהו זה! נגמר".

נסעתי לאמא, פגשתי שם את כולם,
אכלנו ארוחת צהריים כאילו סעודה אחרונה,
רעדתי מפחד אך לא אמרתי מילה.

לבשתי מדים, צחצחתי נעליים,
העמסתי הצ'ימידן ונסעתי לחטיבה.

רוצים לדעת איך הרגשתי?
הרגשתי בדיוק כמו מישהו בכיתה ח' שהולך לריב מכות.
מצד אחד מת לכסח למניאק את הצורה,
ומצד שני פוחד, משהו נורא.

אז נפגשנו, העמסנו ציוד, הפעלנו כלים,
חתמנו על נשקים, עישנו ים בסיגריות,
עבדנו קשה, בקושי ישנתי, אבל צחקתי כל הזמן.

ביום ראשון עלינו על הטנקים ויצאנו למשימה.

היה מאוד מרגש לראות אזרחים מנופפים לשלום ממכוניות פרטיות.

ואני קצת התבעסתי שאני יוצא למלחמה בלי אהבה בלב,
למי אני אתגעגע? למי אתקשר? ולמי אבכה?
אפילו את זה לא היה לי.

אבל הנה חזרתי,
ואני מוכן לסיבוב נוסף.

אם צריך להכנס לעזה - נכנס,
אם צריך לא לישון שבוע - לא נישן,
אם צריך להסתער - נסתער עם קנים דרוכים,
אם קשה בעבודה - הם יסתדרו חודש בלעדי,
ואם תתגעגעי אלי - תתפללי שאשוב.
אבל אל תבקשו ממני להבליג,
כי לשבת בבית ולראות בטלויזיה אישה שבוכה בגלל שהרגו לה את הילד,
לי זה הכי קשה.

מלחמה ! מלחמה ! סוף !

 Posted @ 11:35 PM by Moshe

ברחה מהגריל

עכשיו הראו בטלויזיה משהו מדהים שפותח בארץ.
תרנגול ללא נוצות.
ממש לא מהעולם הזה.
האמת שזה נראה כאילו איזה עוף בגריל הצליח לברוח,
בדיוק לפני שהוא הפך ממדיום לרייר.

זה כל כך מדליק,
שנראה לי שאני אקנה אחת כזאת בתור חיית מחמד,
ואם היא תרגיז אותי,
אני אזמין את כל החברה לעוף ברוטב תאנים.

מה שמזעזע בזה,
זה שנולדה לאוויר חיה שמעולם לא ידעה ולא תדע חופש מהו.
רוב התרנגולות הם אמנם כאלו,
אבל אל תשכחו שהרבה ליפני שהקימו את זוגלובג היו בעולם תרנגולות.

ומה עם בני דודינו הלא מפותחים - הקופים?
מסתדרים היטב בלי לאכול תרנגולות, לא?!.

אבל כמו תמיד הצדק בסוף מנצח ומתישהו בעתיד כל התרנגולות יצאו לחופשי,
רק שאותם יחליפו תרנגולות בלי נוצות,
שלא מתלכלכות, וגם בלי מקור וכרבולת.

סצינת שוק הכרמל

יאללה גברת, תרנגולת בלי נוצות 15 שקל לקילו.
יאללה גברת, תקני צעצוע לילדים, תני להם לשחק איתה בזמן שאת מכינה את האורז.

סצינת שיר מהשוק

רק אצלי כולן רוצות,
תרנגולת בלי נוצות,
יא גברת בואי קחי,
הכי יפות הכי הכי,
יום שישי הכל בזול,
עוד שעה גומרים הכל.

סצינת גברת מנוה צדק קונה בשוק

כמה התרנגולות בלי נוצות יא ניסים?

תגידי, יא גברת למה אומרים תרנגולת בלי נוצות?

הרי כבר לא אומרים אבטיח בלי גרעינים, או תפוז בלי חרצנים.

כי זו לא תרנגולת זה ממש בשר עם מקור וכרבולת.

יא וואלדי ממש בילבולת!


ואני שואל, ריבונו של עולם.
למה לא ממציאים דברים חשובים באמת.
כמו דג בלי עצמות, מנגו בלי שערות או אולי קקה בלי ריח.

 Posted @ 12:39 AM by Moshe

ה"קריזה" במבט חיובי
זה קצת מוזר,
אבל אני מקדיש פעם שניה קטע לבוס שלי.
מגיע לו!
עובדה!

אז ככה,
ביום שאחרי (להסברים עיין בקטע בהקודם),
בשעת בוקר מוקדמת, קיבלתי שיחת טלפון מהבוס.
הוא נשמע די מבסוט ואמר -" .. בלה בלה בלה תכנס אלי למשרד.".

איש חביב הבוס הזה יש לציין,
תמיד הוא מחייך,
ואפילו ההודעה שלו במענה הקולי משפרת לך את האופטימיות.

בכל מקרה,
היום הוא סיפר לי, שאחרי אתמול ואחרי ימים רבים של עבודת פרך,
קיבלתי וואחד צ'ופר.
וימותו כל הקנאים.

כנראה שלפעמים זה לא רע לתפוס קריזה על מישהו,
שהרי זה בדיוק מה שגורם לו לנסות לרצות אותך.

עד כאן סיפור הבוס.

במסגרת הקריזה ותוצאתה החיובית,
תפסתי היום קריזה מכוונת על איזה שאפה שעובדת איתי.
לא יודע למה, אבל היא פשוט לא מפסיקה לעצבן אותי.

אולי בגלל שהיא כל הזמן אומרת שקר לה,
ואולי בגלל שהיא מתנהגת כמו איזה סבתא בכיינית.
(לא כל הסבתות בכייניות, סבתא אני מבקש לא להעלב)

*תלבשי משהו ארוך יא 'בכיינית שקר לך' כל הזמן.*

נראה אולי מחר היא תבוא להראות לי את המעיל החדש שלה,
אבל אז היא בטח תגיד " אוישש ממש חם פה.".

נ.ב הכרתי בחורה נחמדה.

ויש ריח של משהו טוב באויר.
אולי תמה לה הבצורת בת שלוש החודשים?

אני מבטיח לספר.

דרך אגב, מי ניצח במשחק?

 Posted @ 12:07 AM by Moshe

היום הבוס שלי הרגיז אותי.

בשעה 2, הוא נזכר שהוא הבטיח לאיזה אמרקאי זב חוטם,
שהוא ימסור לו מוצר שאני צריך לייצר. אני.
הבעיה שהוא הודיע לי את זה רק היום,
ואני נלחצתי כדי לעזור לו לעמוד במילה שלו.

אז הזזתי ארונות, שברתי קירות, שלחתי מיילים, עשיתי טלפונים,
קימפלתי, ג'ימפרתי, בדקתי, צרבתי ולא זז הרווברס.
(נכנסתי כמובן מידי פעם לאינטרנט ועישנתי גם כמה סיגריות)

בשעה 8 בערב נשרף לי הפיוז בראש.
ואחרי ששמתי לב שאני לא כל כך נחמד לסביבה,
בגלל איזה בוס שהבטיח לאיזה אמריקאי זב חוטם,
שאיזה פראייר יעשה איזו עבודה.
החלטתי שזה לא מתאים לי.
נקודה.

הו אז נזכרתי בסיפור שסיפר לי פעם איש נחמד שקראו לו אדון "נחמד" (במלרע).

לילה טוב מאת אדון "נחמד"

ובלילה אדון לוי התהפך בשנתו,
מצד לצד,
מימין לשמאל ובחזרה,
מוציא קצת אויר, מתעורר לרגע, נושם עמוק,
ושוב מנסה להרדם, אך לשווא.

ואז,
גברת לוי התעוררה ושאלה את בעלה "מדוע זה לא תישן? על מה כבד ליבך?".
ענה לה מר לוי "הבטחתי לשכן בחלון ממול שאחזיר לו את ההלוואה מחר בבוקר".
"נו?" אמרה הגברת.
"אין לי" ענה לה האדון.
"ובגלל זה לא תישן".

אצה לה הגברת אל החלון, פתחה אותו וגם הסיטה הווילון.

"אדון מלול" צעקה לא פעם ולא פעמיים.

אדון מלול, השכן ממול, התעורר משנתו העריבה,
שפשפף את עיניו וענה "השתגעת? על מה המהומה?"

אמרה לו- "בעלי חייב לך 2000 ש"ח?"
"חייב" ענה.

"אז אין לו והוא לא יחזיר לך אותם מחר בבוקר.".

סגרה החלון, הגיפה הווילון,
חזרה אל בעלה ,נתנה לו נשיקה ואמרה - "עכשיו, שהוא לא ישן בלילה".

לילה טוב.

אז בוס יקר,
עכשיו אתה לא תישן בלילה.

ואני - מקלחת, פיפי, ולישון.

 Posted @ 11:57 PM by Moshe

אחרי שנפגעה הפרטיות שלי,
שיניתי רק את הדומיין של הבלוג,
וזה מה שיצא לי לכתוב.

לרוץ לספר לחבר'ה

היום חשבתי לעצמי מה היה קורה אם הייתי זוכה בלוטו.
האם הייתי רץ ישר ומספר לחבר'ה?
קרוב לוודאי שכן, הרי קשה להחזיק כזה סוד בבטן.

ומה אם הייתי מכיר עלמה נחמדת,
האם אז הייתי שומר בבטן? קרוב לוודאי שלא,
ואני בדיוק למי הייתי מתקשר ראשון.

אז מה?
אתה לא מסוגל לסתום את הפה?
לא מסוגל לשמור משהו בסוד?
מה? אתה ילד?

מסוגל,אבל רק אם אני יודע שאסור,
כמו לספר סוד של מישהוא אחר.
עובדה!
את זה אף פעם לא עשיתי!

ולאן כל זה הולך?

הערת הכותב לעצמו - רגע , סבלנות עם המסקנה.

כתוב בגמרא - "דברים שנעשים בסוד, שורה עליהם ברכה".
אומר - לא כל דבר צריך לרוץ ולספר.

לדוגמא - כשהכרתי את טלטלת (שם בדוי).
כל עוד זה היה אני והיא לבד הכל היה נחמד.
בו ברגע שפתחתי את הכל החוצה,
(עיין ערך "לערב חברים ומשפחה")
חוקי המשחק השתנו ופתאום זה היה נראה כבד כל כך ולא כייף.
ואז זה נגמר.

למעשה כשאני חושב על זה,
אז כל החשיבה שלי משתנה כשאני מערב בה את הסביבה.

הערת הכותב לעצמו - אתה יותר מדי דופק חשבון!

אז מה נשאר כדי לצאת מהברוך?
להבין שיש דברים שעדיף לשמור לעצמך גם אם ממש ממש בא לך לשתף את כל העולם.


ואת זה לא למדתי עד היום?
כנראה שלא.
עובדה!

 Posted @ 10:15 AM by Moshe

כשאיבדתי את האנונימיות שלי

כשאבדתי את האנונימיות שלי התחלתי לבדוק מה אני כותב,
שמתי לי מעצורים כמו - מה מותר לספר? ואיך להתבטא?

כשאבדתי את האנונימיות שלי,
חשבתי על כל מי שקורא את מה שאני כותב,
ומנעתי מעצמי באמת לשפוך את הלב.

כשאבדתי את האנונימיות שלי,
נתקעתי ולא יכולתי לכתוב.

וכשאבדתי את האנונימיות שלי,
הלך לי כל הכיף.

אז אני כנראה עוזב.

ואחזור מתישהו בשם אחר, אבל אז לבטח אהיה עצמי.

אולי ככה זה בחיים,
כדי להיות באמת עצמך אתה צריך להתנתק מהביקורת סביבך,
וכדי לעשות את זה אתה חייב להיות מישהוא אחר.

אז אל תאבדו את האנונימיות שלכם.

ותודה לך על שפתחת את עיני חבר.

 Posted @ 1:04 AM by Moshe

סופשבוע

בראשית ב' ב'
"..וישבות ביום השביעי, מכל מלאכתו אשר עשה."

זהו, נגמר.
נגמר סופשבוע מעייף , ממצה, חם וטוב.

אני הייתי מוכן לתת כל פרס שבעולם לזה שהמציא את הסופשבוע.
זאת ההמצאה היחידה שלא עולה כסף כדי לממש אותה,
לא צריך לגייס הון בנאס"דק ולא לשכנע פעילי מרכז להצביע עבורה.
גאונות!

מגיע יום שישי,
סוגרים את הבאסטה,
מכבים את הסוויטץ' של העבודה במוח,
ומתחילים לעבוד קצת על הנפש,
מנוחה ותענוגות.
סוף.

פעילויות סופשבוע מומלצות -
להתעורר בשבת ב-12 בצהריים.
כשקצת חם - ללכת מייד לים.
הרבה סקס - כל מה שצריך כדי לעבור את השבוע הקרוב.
ביום שישי ארוחת ערב משפחתית (זהירות לא להתפוצץ מאוכל של אמא).
יומן שישי עם אהרל'ה ברנע.
לנקות את הבית - כשממש חייבים.
ישיבה טובה עם הג'מעה (להלן הג'מעה) על סרט טוב בדיוידי.
טלפונים - הרבה טלפונים.
והכי חשוב להיות כמה שיותר מבסוטים.

שבוע טוב!

 Posted @ 9:27 PM by Moshe

כבר יומיים אני חושב על הרגע בו אכתוב בבלוג את המשפט - "יש לי חברה חדשה ואני מאוד אוהב אותה".

 Posted @ 6:13 AM by Moshe

ריקודי עם

היום ראיתי כתבה בערוץ שתיים,
על הטרנד החדש במדינת ישראל.

קבלו אותו-

גבירותי ורבותי ,
תנו לי להציג את הטרנד של המחר,
כן, המחר כבר כאן!

והוא לא פחות מאשר - ריקודי עם! וואוווווווו.......וואוווו.........א...

נכון שזה מדליק שכל העם רוצה להתאחד,
כולם באים רק כדי להיות ביחד.
באים כדי להרגיש אחדות בריקודי עם.
וזה ממש ימי הפלמ"ח העליזים, הורה של קום המדינה - כך הראו בכתבה.

לי כל הגילוי הזה בחדשות עשה הרגשת אשמה.

אני תמיד חשבתי שלריקודי עם הולכים כדי לתפוס כוסיות.
ופתאום אני מגלה שכל העם חושב יותר תמים ממני.

חשבתי, ( הערת המחבר - מה חשבתי?! הייתי בטוח!)
שהבנות באות כדי לרקוד ולחפש,
והבנים באים בגלל שלקחו אותם בכח או לחפש זיווגים/זיגזוגים, הינו הך.

חשבתי, טעיתי.
ראיתי משהו תמים בעיניים אחרות.
מרגיש מרומה, אבל נתגבר.

אפילו,
חשבתי יותר מפעם אחת לסבול קצת ריקודי עם בשביל לתפוס איזה זיווזוג.
(מה זה זיווזוג? זיווג או זיגזוג , מה שיבוא זה טוב!)
וזה עוד יותר עשה לי רגשות אשם.

אז מה, אני יותר ממזר מכל הגברים שהולכים לריקודי עם?
או שמישהו פה מספר לנו סיפורים כדי לדחוף לנו משהו.

לא לא לא !
הפעם אתם לא תעבדו עלי...
הצלחתם לעבוד עלי עם הכתבה על הטרנד של השירה בציבור,
אז הלכתי, בדקתי, וחד משמעית כולם זקנים שם! אני לא ראיתי שם את השחרחורת היפהפיה שהראו בכתבה.
וחבר שלי יניב - הוא עד לכך!

ושכל ציבור העם ידע ש-
1. אין שירה בציבור מגניבה לצעירים.
2. ריקודי עם זה מקום לתפוס כוסיות.
3. אני דורש 'וועדת חקירה ממלכתית' שתבדוק מה עומד מאחרי הכתבות בערוץ 2 ביומן סופהשבוע!

 Posted @ 5:56 AM by Moshe

פסיכית אחת

...ואז שמעתי סירנה צורחת וואווווווווו וואוווווווו,
ומיד גם צ'קלקה כחולה.
זהו, נתפסנו.

מהטויטה של הכחולים יצא שוטר עם משקפיים.
נפלת על שוטר תנועה אינטלגנט, אמרתי לעצמי,
וניסית לחשוב מה באמת עשיתי? וכמובן - איך יוצאים מזה?!

ואז הוא,
נעמד אל מול החלון של האוטו והדליק מאג-לייט ישר לתוך הפרצוף שלי,
כאילו שהוא לא יודע שזה מעצבן.

ואז אני,
הורדתי את החלון, הכנסתי לו מבט רציני כזה,
ושלחתי ברכת לילה טוב.

הוא,
כמו שוטר טוב לא התייחס והחזיר - "ניירות בבקשה".

אני,
הוצאתי את כל הניירות - ביטוח, רישיון שלי, רשיון שלה, הכל.
וברגע שהוא לא שם לב, היה מרוכז בניירות,
זרקתי - אפשר לדעת על מה עצרת אותי?

הוא,
אמר לי את זה - "אתה נסעת 140 בכביש עירוני", אמר.

יצויין בפרוטוקול -
שכל אותו זמן שאני במכונית, ושוטר עומד בחוץ,
מחלקת הקרימינליה במוח עבדה על פיצוח הקוד של השוטר.
ואז הועלתה הסברה שהצילה אותי משלילה.

אני,
מלאתי הראות באוויר, הפסקתי נשימה לכ- 20 שניות עד שנהייתי כולי אדום,
ואז צעקתי עליה - "יא פסיכית, יא מטומטמת, עוד פעם אני נדפק בגללך" ,
הורדתי לה מכה, ועוד מכה, ממש כאבה לי היד, וסיימתי עם -"יא פסיכית אחת".

הוא,
רב שוטר מתקדם - ניסים גבע,
הסתכל עלי במבט מבוהל,שוב הדליק את המאג-לייט וחיפש אותה בתוך המכונית.
על מי אתה צועק? שאל אותי.

אני,
בשיא הרצינות ובמבט משתהה עניתי - עליה.

הוא,
רב שוטר מתקדם - ניסים גבע,
לא הבין.

אני,
נתתי לה עוד מכה על ההגה, אחת על החלון ואחרונה על הגג.
ואמרתי "על הפסיכית, המטומטמת הזאת, שעוד פעם מנסה להוכיח לי שיש לה את זה".

הוא,
קלט.

אני,
נשארתי רציני ועם מבט כועס ועצבני.

הוא,
חייך.

אני,
לא.

הוא,
אמר - תשמע בגלל שזו לא אשמתך,
אני משחרר אותך רק עם אזהרה.

אני,
הסכמתי - "כן, זה לא אשמתי" אמרתי.

הוא,
קרע את הדו"ח,
הסתכל אלי במבט מבועס ואמר חד משמעית " נמאס לי כבר מכל החרא הזה!".

היא,
הרביצה 150 עד הבית.

ומסתבר,
שהקרימינליה צדקה - לשוטר התנועה הזה אכן היה חוש הומור מפותח.


מוקדש לניצב מיקי לוי - אחד הגיבורים שלי.

 Posted @ 1:21 AM by Moshe

פילה מניון קטנה שלי

פעם, אבא של חברה שלי רצה להחמיא לי על זה שאני מוכן לטעום הכל,
בניגוד לחבר של הבת השניה שלו, שלא אהב לאכול כלום חוץ מהמבורגר ולשתות רק קולה.
אז הוא אמר - שאני, אפילו אם היו נותנים לי לאכול חרא - הייתי אוכל.
אני כמובן תפסתי קריזה וירדתי עליו כסאח.

תמיד אהבתי לטעום מהכל ולאכול מה שטעים לי,
וזה לא עשה אותי שמן. עובדה!

היו פעמים שהגזמתי, כמו הפעם שאכלתי שיפוד בשר, מדוכן של אינדיאני,
ברחוב אמזונס ,קיטו אקוודור.
אבל יצאתי מזה חי. עובדה!

אממה,
היום עברה לי מחשבה,
ואני כותב אותה תוך כדי אכילת פיתה חמה, עם גבינת רוקפור בשילוב קשקבל מעושנת.

חשבתי לי - למה, אצלי, זה לא אותו דבר עם בנות?

אם ננסה לעשות אנאלוגיה, אז עם בנות המין השני,
תמיד אכלתי מה שהיה נראה לי מראש - "המנה הכי טעימה".
וכל אכלן רציני יודע שלא רק המראה הוא זה שקובע,
אלא צריך גם לטעום, להריח ולהרגיש.
לפעמים ,יש להודות, שזה לא כל כך טעים.
אך לפעמים סיפור הצלחה, אבל אם לא תנסה לא תדע!
ויותר מזה, ככל שתטעם יותר תפתח את הטעם האישי שלך,
וכך תגלה מה אתה הכי אוהב.

אני חושב שאם הייתי אוכל כמו שאני מתאהב,
אז לבטח עד היום הייתי תקוע על שניצל ופירה.

אבל בנתיים ,לא פירה לא נעליים,
כבר יותר מחודשיים שאני רעב,
וכמעט שלא זוכר מתי הפעם האחרונה שנתתי ביס באיזו פשטידה רעננה.
ממש מקרר ריק!

אז עם המסקנה הזאת,
היום אני יוצא לבלות באיזה סופר-מרקט של בנות,
ואם אמצא שם רק פיתה עם עמבה וחמוצים אני אטעם, (למרות שזה עושה ריח בבית השחי)
ואולי, אם יהיה לי מזל,
אמצא אותך סופסוף -
פילה מניון קטנה שלי.

ולא לשכוח לבקש קינוח.

 Posted @ 10:04 PM by Moshe

אח שלי דויד

עכשיו לילה ואני קצת עייף,
טוב מה אפשר לצפות אחרי ארוחת ערב בקולומבוס,
שתי "סן-פרנסיסקו" וקרלסברג אחת.

ככה זה אצלנו, כשיש למישהו יום-הולדת אז "יוצאים לקרוע לאבא את הכיס" באיזה מסעדה טובה!
והיום זה היה לצעיר, מלאו חי אביבים - איזה שועל!

כשלי מלאו 18, בדיוק ביום ההולדת, התגייסתי לצבא.

אבל בעצם למה אני נכנס לזה, הרי הערב לא בא לי לכתוב על השירות הצבאי שלי.

אז ככה, אני קצת מודאג מהאח הבינוני שלי,
שנמצא עכשיו בקולומביה,
אני מודאג כי הוא נמצא שם יותר מידי זמן ולא כל כך מתכנן לחזור,
ובייחוד בגלל שגם אני הייתי שם - וזה הכי מדאיג.

קולומביה זאת מדינה שהכלכלה שלה ניזונה בעיקר מתעשיית סמים!
ובטח זה ישמע קצת מפתה למישהו - הסמים שם זולים יותר מאוכל.

אז אני שרדתי ולא התפתתי (מילה קצת פטטית , נכון?!) אבל היו שם הרבה ילדים טובים שלא.
ונכון, אני סומך עליו שלא יעשה שטויות , הרי הוא אח שלי, אבל בכל זאת זה קצת מדאיג.

ככה זה, לפעמים להיות אח, לא משנה אם גדול או קטן זה קצת מדאיג כמו להיות הורה.
בכל מקרה אני משער שזה ככה, כי אני לא אבא. (עד כמה שידוע לי)

כמה מילים לדויד

דויד! תחזור הביתה! מהר אבל!
דויד תחזור אני אומר לך! תחזור!

וואלק אם לא תחזור אני אבוא להביא אותך!
וואלה דויד אתה לא מאמין לי, חושב אני עושה צחוק?!
נשבע לך יא דויד, אני תופס מטוס ראשון , ובא מחזיר אותך מהאוזן.

תחזור! אני אומר לך, תחזור!

כולם יושבים כל היום חושבים עליך, מדברים עליך,
אני בא לאמא בשבת , ושומע רק - דויד ,דויד, איפה דויד? ,
מי דיבר עם דויד? מה קורה עם דויד?

ואתה יא דויד למה אתה לא חוזר? הא?

מה? אתה נהנה?! טוב לך?!

וזאת סיבה שבגללה לא תחזור?

גם פה אתה יכול להנות.
הנה תראה את כולם מסביבי פה, לא מרימים את הראש מהרצפה,
כל היום חושבים מאיפה להשיג כסף לסגור את החודש,
ובטלויזיה:כן מדינה! לא מדינה! עם ערפאת! בלי!
ובדואר כל הזמן - חשבונות, צו שמונה, שלם דו"חות בהנחה, ביאת המשיח,
ממש גן עדן פה.

וכולם כל הזמן - מה יהיה?, מה עושים?, איך יוצאים מזה? איך מנצחים?,
ואמא כל הזמן - איפה דויד? מה עם דויד? דויד דויד.................................

אז אולי תחזור כבר?

 Posted @ 12:46 AM by Moshe

"עץ הדעת טוב ורע"

לפני כשבוע, התראיין ראש אגף אמצעי לחימה בצה"ל,
בתוכנית שבת של - שלי יחמוביץ'.
הברנש סיפר שצה"ל מפתח יכולת העברת חומר מנקודה א' לנקודה ב',
יענו טרנספרומציה קוונטית. ( ולא בא לי להסביר יותר מדי, חפשו ב - GOOGLE)

שים לב לפריצת הדרך - אפשר לעבור מהבית לעבודה בלי להתקע בפקקים,
או לקפוץ לחברים בתל - אביב בלי לחפש חניה.
כמובן שזה עוד לא כל כך מפותח, אבל גם הטלפון הראשון של אלכסנדר גרהם בל,
לא ידע שיום אחד הוא יתפתח לסלולסרי.

שאלת את עצמך פעם - מאיפה באות כל ההמצאות הגדולות הללו לעולם?
מה המוטיבציה להתפתחות האנושית בכלל והטכנולוגית בפרט?
איך זה שלפני ארבעת אלפים שנה, הכלים המתוחכמים ביותר היו נאד המים,
או החרב? והיום - אני אישית לא מצליח לעמוד בקצב.

לצערי התשובה מאכזבת, היא אפילו קשה,
ולא בטוח שתצא עם חיוך כשתגיע לסוף הדברים,
אבל אולי תצא עם הבנה.

חבר יקר! - העולם מונע ע"י הרוע, הרוע הוא הכח היוצר בעולם.

קנאה, שנאה, זלזול, חומרניות ומי שרוצה יכול להמשיך יש אינסוף דוגמאות.

אלו מניעים את הפקינג עולם הזה.

בלי חומרניות - לא היינו עובדים כל כך קשה?!
וקונים כל כך הרבה ובכך מספקים משאבים ליצירה של עוד מוצרים לצריכה.

בלי שנאה - לא היו מלחמות בעולם?!
ואז לא היה צריך לפתח כלי לחימה מתקדמים ותשכח מה-רדיו, סכין ומזלג, אנרגיה גרעינית,
מכוניות ( עיין ערך "המרכבות של פרעה") , מחשבים ( לא הייתי כותב את מה שאני כותב פה)
ואפשר עוד להמשיך אותי..

בלי זלזול - אף אחד לא היה מנסה להוכיח את עצמו! (ותשכחו מכל הפיסיקאים הגדולים).

בלי קנאה - היתה לנו אהבה? היתה לנו אומנות?!

הרוע שבעולם, זה מה שמניע את הפקינג עולם הזה.

הרהור הכותב - אז מה? מה עם האהבה? מה עם התקווה לעולם טוב יותר? מזרח תיכון חדש?

האם חיית פעם בתחושה שאם קורה לך משהו טוב, משהו רע יבוא מיד אחריו?
או שאם רע לך עכשיו מחר יהיה יותר טוב, ואתה תפוצה על כל הרע?

ומאיפה נולד המושג - "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו"? (אין לי מושג, משהו מחז"ל, אנא ערף )

הרוע הוא הכח הנגדי של הטוב, אם יש רוע אז גם יש טוב,
ואם אין רוע אז אין טוב - אין טוב בלי רע או רע בלי טוב.

אז מה עושים?????????????????????????? קיבינמט!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אני מבולבל!

כרגע כלום, לא עושים כלום!

אבל צריך להבין - שאולי ערפאת זה דבר טוב במובן מסוים?!
ושאם לא היינו סובלים במצריים - לא היינו יוצאים משם ומקימים את האומה הזאת,
או שאם לא הייתה אנטישמיות מודרנית ( ועכשיו בהמון רגישות ) או הצער הנורא של השואה,
לא היתה קמה שוב המדינה.

אבל דבר אחד בטוח -
אם חווה לא היתה מרביצה ביס בתפוח,
היה פה ממש משעמם,
רק אדם, חווה, נחש, חיות ורוח.

אז תמצא לך את הפינה שלך, ותחליט אם אתה רוצה להיות טוב או רע,
הרי זה לא כל כך משנה,
כי כמה רע שתהיה - בסוף יצא מזה משהו טוב.

והמלצה אישית קטנה שלי -
אם רע לך, תבדוק טוב, אולי אתה טוב מדי?
ויאללה ביי!

אני הולך לעשות מעשה ....................

 Posted @ 11:11 PM by Moshe