ללכת עד הסוף

שוב פיגוע,
שוב דיווח מהשטח,
שוב מונים את הנפגעים,
תמונות ראשונות מהשטח,
ראיון עם - איש מגן דויד אדום, מנהל בית החולים, מפקד המשטרה באיזור.

הם לא למדו את הלקח.

כנראה שאין מה לעשות ואת העבודה שהתחלנו בחומת מגן,
עם כל הקושי וההתבעסות - צריך לסיים!

ואני יודע שזה לא קל,
לא קל לשלוח את החבר או את אבא או את הבן להלחם.

אבל לפעמים אין ברירה למרות שזה קשה.

אז הנה סיפור קטן שממחיש את החוויה,
למה זה באמת קשה.

זה היה יום שישי,
תכננתי לקום ב-12 , לאסוף את קרן ורווית מפ"ת,
לפגוש את איתי ברכבת צפון,
ולנסוע ארבעתנו ל"בומבהמלה".

ברבע לשתיים עשרה קיבלתי טלפון מניסימיקו.

ניסימיקו מתקשר אלי רק כשקורה משהו גדול וחשוב -
או שהוא מתחתן,
או שנולדת לו בת,
או שהגיע צו מילואים לחודש הבא,
או סתם כשבא לו להתרפק על נוסטלגיה מהימים ההם -
ימי הגדוד והצבא.

הפעם הוא בישר לי את הבשורה הבאה-
"יש צו שמונה בדרך" אמר,
"זהו זה! נגמר".

נסעתי לאמא, פגשתי שם את כולם,
אכלנו ארוחת צהריים כאילו סעודה אחרונה,
רעדתי מפחד אך לא אמרתי מילה.

לבשתי מדים, צחצחתי נעליים,
העמסתי הצ'ימידן ונסעתי לחטיבה.

רוצים לדעת איך הרגשתי?
הרגשתי בדיוק כמו מישהו בכיתה ח' שהולך לריב מכות.
מצד אחד מת לכסח למניאק את הצורה,
ומצד שני פוחד, משהו נורא.

אז נפגשנו, העמסנו ציוד, הפעלנו כלים,
חתמנו על נשקים, עישנו ים בסיגריות,
עבדנו קשה, בקושי ישנתי, אבל צחקתי כל הזמן.

ביום ראשון עלינו על הטנקים ויצאנו למשימה.

היה מאוד מרגש לראות אזרחים מנופפים לשלום ממכוניות פרטיות.

ואני קצת התבעסתי שאני יוצא למלחמה בלי אהבה בלב,
למי אני אתגעגע? למי אתקשר? ולמי אבכה?
אפילו את זה לא היה לי.

אבל הנה חזרתי,
ואני מוכן לסיבוב נוסף.

אם צריך להכנס לעזה - נכנס,
אם צריך לא לישון שבוע - לא נישן,
אם צריך להסתער - נסתער עם קנים דרוכים,
אם קשה בעבודה - הם יסתדרו חודש בלעדי,
ואם תתגעגעי אלי - תתפללי שאשוב.
אבל אל תבקשו ממני להבליג,
כי לשבת בבית ולראות בטלויזיה אישה שבוכה בגלל שהרגו לה את הילד,
לי זה הכי קשה.

מלחמה ! מלחמה ! סוף !

 Posted @ 11:35 PM by Moshe