יום ראשון בשיקגו

ביום ראשון לא עובדים באמריקה,
כל הנוצרים הטובים הולכים לכנסיה,
ואני יוצא לקניות.

שיקגו, ארץ הישבנים הגדולים, חמה מאוד בתקופה הזאת של השנה,
ואפילו המזגן בפורד טאורוס השכורה לא מצליח לקרר.
מה שבטוח ,היונדאי הקטנה שלי,עם המזגן מקפיא הישבנים שלה, הייתה עושה פה עבודה לא רעה.

בכל מקרה,
בבוקר יצאתי לחפש חוט דייג מיוחד למים מלוחים,
אבל בגלל שאין פה ים, הסתובבתי שעה ברחבי העיר עד שמצאתי חנות מיוחדת .

ביקשתי מהמוכר חוט דייג ל"סולט ווטר",
הוא הסתכל עלי במבט של "מה???" ושאל אותי "מה?".
חזרתי שנית "סולט ווטר".
האר'מד לא הבין, וביקש עזרה מקולגה על הקופה,
אמרתי שוב ואז נפל האסימון והם אמרו- " אההה, התכנוות 'סל ווטא' דוד?"

חיובי.

סגרנו עיסקה , שלמתי בירוקים וחזרתי לעיירה.
בעיירה, קניתי מלבושים, נרות ושפתונים,
ויצאתי לרגלי בקניון מפלצתי.

הו אז נתקלו עיניי בחנות של מטיילים,
הרבה ספרים, מפות, גלובוסים ודגלים.
כמובן חיפשתי את שלנו,
הוא ישב שם נסתר בין איסלנד לאירן,
אמרתי לו שלום חייכתי והמשכתי.

ובין חנות דיסקים למוצרי חשמל,
עברתי בחנות צעצועים מדליקה,
סקרתי מוצרים שישבו על מדפים,
עד שנתקלו עיניי בצלב וורוד,
צעצוע לילדה.

הסתכלתי עליו וחשתי בחילה.
לא יודע למה בדיוק.

אולי השילוב בין תמימות של ילדה לדת,
אולי זה בגלל הקפיטליזם הדוחה שמוכן לשווק צלב וורוד לילדה קטנה,
אולי בגלל שאני יהודי,
ואלי סתם בגלל שהייתי רעב והבטן התהפכה.

נזכרתי בדגל והייתי מבובלבל.

מאוחר יותר,בלילה, כשחזרתי מהקרנה,
עצרתי לקנייה באיזו תחנה,
ברגע שנכנסתי קיבלתי ברכה,
ומייד אחריה הופיע שאלה-
"מאיפה אתה ידידי" שאל המוכר בלשון כבדה עם מבטא פקיסטני.
עיניתי ישראל,
לא חששתי, לא נזהרתי,
זרק לי "יהודי?" עניתי לו אכן,
שאלתי "מוסלמי" ענה לי חיובי.

העמסתי בקבוקים, אשכוליות ותפוזים,
חזרתי לקופה וברכתי ל"סאלאם".
נהלנו שיחה על נביאים ומשפחה,
על מוחמד ומשה,
על יצחק וישמעאל.

שאלתי לשמו וענה לי שמי "מוחמד" ,
הצבעתי על עצמי ואמרתי "איסמי מוסא".

פתאום נכנס כושי גדול,
קצת יותר מאמקור שלושה עשרה,
ואנחנו הישתתקנו,
הכושי הרגיש ונעלב אז קצת צחקנו.

כשהוא יצא, יצא סודו,
סוד עצוב של פקיסטני,
הוא סיפר שהוא לבד,
ושאישתו מחכה בביית,
מגדלת לה ילדה בהרים הפקיסטנים,
והוא מחכה כבר לחזור רק עוד קצת וזה נגמר.

דבר אחד בטוח,
באותו הרגע, הבנאדם שהזדהתי איתו יותר מכל בכל שיקגו,
היה מוסלמי ושמו מוחמד,
כי גם אני כבר קצת נקרעתי.

היא, מחכה לי שאחזור,
לבדה עכשיו בבית.

 Posted @ 5:40 PM by Moshe